בבוא הרעב אל ארץ כנען שלח יעקב את בניו מצרימה לשבור אוכל, ואת בנימין לא שלח. האחים באו והשתחוו ליוסף, והוא הכיר אותם והם לא הכירוהו, ״וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם״. הוא דיבר אליהם קשות, האשימם בריגול, ודרש שיביאו את בנימין אחיהם הקטן, והחזיק את שמעון במשמר.
הרעב כבד, ויעקב נאלץ לשלוח שוב את בניו עם בנימין ומנחה. יוסף הכין להם משתה, ובמזיד ציווה לשים את גביעו באמתחת בנימין. כשנתפס הגביע, קרעו האחים את בגדיהם ושבו העירה. יהודה ניגש והתחנן, סיפר על אביהם הזקן שנפשו קשורה בנפש הנער, והציע ״יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי״.
יוסף לא יכול עוד להתאפק, הוציא כל איש מעליו, ופרץ בבכי. אמר: ״אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי״. אחיו נבהלו, אך הוא ניחם אותם: ״לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים... לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם״. הוא נשק לאחיו, ושלח להביא את יעקב אביו וכל בית אביו לגור בארץ גושן.
ההתוודעות היא שיא של מחילה ופיוס: יוסף מבין את ידו של אלוהים בכל שקרה, ובוחר להיטיב עם אחיו במקום לנקום. ״למחיה שלחני אלוהים לפניכם״ הוא לב המסר.