אברהם זקן, והשביע את עבדו הזקן בביתו שלא ייקח אישה ליצחק מבנות כנען, אלא ילך אל ארצו ומולדתו. העבד לקח עשרה גמלים וכל טוב אדוניו, והלך אל ארם נהריים אל עיר נחור. שם, ליד הבאר לעת ערב, התפלל: הנערה שאליה יאמר ״הַטִּי נָא כַדֵּךְ״ ותשיב ״שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה״, אותה הוכיח ה' ליצחק.
טרם כילה לדבר, יצאה רִבְקָה בת בתואל, ״טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד״, וכדה על שכמה. העבד רץ לקראתה וביקש לגמוע מעט מים, והיא מיהרה והורידה כדה, השקתה אותו, ואמרה ״גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת״. האיש השתאה לה מחריש, לדעת אם הצליח ה' דרכו. הוא נתן לה נזם זהב וצמידים, ושאל לביתה, והיא סיפרה כי היא ממשפחת נחור.
העבד השתחווה לה' ובירכו, ובא אל בית לבן אחיה, סיפר את כל הדברים, וביקש את רבקה ליצחק. לבן ובתואל אמרו ״מֵה' יָצָא הַדָּבָר״, ושלחו את רבקה. היא הסכימה ללכת מיד, ובורכה בברכת הזרע. בבואם אל הנגב יצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וראה את הגמלים באים. רבקה ירדה מעל הגמל והתכסתה בצעיף, ויצחק הביאה האהלה ״וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ״.
הסיפור מציב את החסד כמידה המרכזית: רבקה נבחרת בזכות נדיבותה בהשקאת הזר וגמליו. המפגש ליד הבאר הפך לדגם מקראי של מציאת בת זוג ראויה.