יְהוֹשֻׁעַ שלח שני מרגלים לרגל את יריחו, ובאו בית אישה זונה ושמה רָחָב. מלך יריחו שלח לתופסם, אך רחב הצפינה אותם על הגג בפשתי העץ, ואמרה למלך כי כבר יצאו. היא הודתה למרגלים ״יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ״, וסיפרה כי נפל פחד ישראל על יושבי הארץ. היא ביקשה שיצילו את בית אביה בבוא הכיבוש, והם נתנו לה אות: תקוות חוט השני בחלון.
ה' ציווה את יהושע: אנשי המלחמה יסובבו את העיר פעם אחת בכל יום, שישה ימים, ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות לפני הארון. ביום השביעי יסובבו שבע פעמים, והכהנים יתקעו בשופרות. ״וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל... יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ״.
בני ישראל עשו כן, וביום השביעי, בתקוע השופרות ובהריע העם, ״וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״, ויעלו העירה וילכדוה. את רחב ואת כל בית אביה הצילו המרגלים כאשר נשבעו, ותשב בקרב ישראל. יריחו היתה העיר הראשונה שנכבשה בארץ כנען.
נפילת חומות יריחו מלמדת שהניצחון בא בעקבות אמונה וציות, לא בכוח לבדו. רחב, אישה נכרייה שהאמינה בה' והצילה את השליחים, זכתה להיכלל בעם - מופת לחסד ולגמול.