וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻֽׁעַ־בִּן־נ֠וּן מִֽן־הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ וַיֵּ֨לְכ֜וּ וַ֠יָּבֹ֠אוּ בֵּית־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֛ה וּשְׁמָ֥הּ רָחָ֖ב וַיִּשְׁכְּבוּ־שָֽׁמָּה׃

וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ וְגוֹ' עַל כָּרְחִי אֲנִי צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבְּתוֹךְ יְמֵי אֵבֶל משֶׁה שְׁלָחָם, שֶׁהֲרֵי לְסוֹף ג' יָמִים שֶׁתַּמּוּ יְמֵי אֵבֶל משֶׁה עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, שֶׁמִּשָּׁם אָנוּ לְמֵדִים שֶׁמֵּת משֶׁה בְּז' אֲדָר כְּשֶׁאַתָּה מוֹנֶה ל"ג לְמַפְרֵעַ מִיּוֹם שֶׁעָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וְעַל כָּרְחָךְ מִשֶּׁנִּשְׁתַּלְּחוּ הַמְרַגְּלִים לֹא עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן עַד יוֹם הַחֲמִישִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלשֶׁת יָמִים עַד־שָׁבוּ הָרוֹדְפִים בּוֹ בַּלַּיְלָה, וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן... וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים הֲרֵי יוֹם ד', וַיָּלִינוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ נִמְצָא שֶׁלֹּא עָבְרוּ עַד יוֹם ה'.

חֶרֶשׁ בְּרָז, כָּךְ תִּירְגֵּם יוֹנָתָן, אָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ עַצְמְכֶם כְּחֵרְשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסְתִּירוּ דִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵיכֶם. דָּבָר אַחֵר: חֶרֶשׁ חֶרֶס, הַטְעִינוּ עַצְמְכֶם קְדֵרוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיוּ נִרְאִין כְּקַדָּרִין.

רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַהֲלֹא יְרִיחוֹ בִּכְלָל הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה קָשָׁה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, לְפִי שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל הַסְּפָר. וְכַיּוֹצֵא בּוֹ (שמואל ב ב ל): וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָּוִד תִּשְׁעָה־עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂהאֵל, וַהֲלֹא עֲשָׂהאֵל בִּכְלָל הָיָה וְלָמָּה יָצָא, אֶלָּא שֶׁהָיָה קָשֶׁה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, כַּיּוֹצֵא בּוֹ (מלכים א יא א): וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, וַהֲלֹא בַּת פַּרְעֹה בִּכְלָל הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְחַבְּבָהּ כְּנֶגֶד כּוּלָּם, וּכְלַפֵּי חֵטְא שֶׁהֶחֱטִיאָה אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכּוּלָּן, כָּךְ שְׁנוּיָיה בְּסִפְרֵי (עקב נב).

אִשָּׁה זוֹנָה תִּירְגֵּם יְהוֹנָתָן: פּוּנְדְּקִיתָא, מוֹכֶרֶת מִינֵי מְזוֹנוֹת.

וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מִן שִׁטִין תְּרֵין גוּבְרִין מְאַלְלִין בְּרָז לְמֵימָר אֲזִילוּ חֲזוּ יַת אַרְעָא וְיַת יְרִיחוֹ וַאֲזַלוּ וְעַלוּ לְבֵית אִתְּתָא פּוּנְדְקִיתָא וּשְׁמָה רָחָב וּשְׁכִיבוּ תַמָן:

מרגלים חרש מחפשים מחשבות הבריות, אם נמס לבבם:

לאמר. רצה לומר: וכה אמר:

מרגלים. ענין חיפוש כמו (דברי הימים א, יט ג) לחקר ולהפך ולרגל:

חרש. ענינו מחשבה, כמו (משלי ג כט) אל תחרוש על רעך רעה:

זונה. מוכרת מזון:

וישלח. זה היה בעת שאמר ולראובני ולגדי, קודם שדבר ה' אליו וקודם שהכריז הכינו לכם צדה, כמו שהוכחתי (ס' הקודם פסוק יב). ובזה נמלטנו ממה שנבוכו המפ' בחשבון שלשת ימים שלא יעלה עם זמן לכת המרגלים ושובם, שבאמת הלכו המרגלים איזה ימים קודם לזה:

וישלח יהושע. בא להשיב על השאלה שתפול בזה איך שלח יהושע מרגלים אחרי שראה הרע שנמשך משליחות המרגלים בימי משה, משיב כי היו חמשה הבדלים בין מרגלים של יהושע ובין מרגלים של משה. א] המרגלים ששלח משה היו עפ"י שאלת העם כמ"ש (דברים א, כב) ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ולכן כששבו והוציאו דבה סמכו העם עליהם, אבל פה שלח יהושע מדעת עצמו ולא מדעת העם. ב] משה שלחם ממדבר פארן שהיה רחוק מן הארץ והיו מסתפקים במהות הארץ ועל יכולתם לכבשה, אבל יהושע שלח מן השטים שהיה בגבול הארץ, בלתי מסתפק אם יכנס אם לאו, רק לדרוש המקום הנוח לכבוש. ג] משה שלח שנים עשר תרים ויהושע שלח שנים אנשים מרגלים. רצוני, כי כבר בארתי בפי' התורה (פ' מקץ ופ' שלח) שיש הבדל בין התר והמרגל, התר מבקש את הטוב אם טובה הארץ ואם אנשיה גבורים וכדומה, והמרגל יבקש את ערות הארץ, המקום הנוח לכבשה משם. ובארתי כי יש בזה שני מיני שליחות, אם העם שולחים תרים לראות הטובה אם רעה [שהכונה בזה אם ראוי שילחמו עליה אם לאו], ישלחו נשיא מכל שבט, כי לא יסמכו בזה על אנשים פחותים ולא יסמכו שבט על שליח שבט אחר, כי כ"א ישלח איש אשר יסמך לבו עליו כי יתור אם תהיה הארץ מוכשרת לפני שבטו ועסקיו כפי מה שהוא עובד אדמה או רועה צאן או עוסק במסחר או לחוף אניות, ועל כוונה זאת שלח משה לתור הארץ לא לרגל, ולכן שלח נשיא מכל שבט, ולכן יצא המכשול הגדול הזה משליחותם. לא כן אם שולחים מרגל, והוא אם הסכימו לכבשה ושולחים לראות את ערות הארץ מאיזה מקום יכבשוה בקל, ישלחו איש אחד או שנים מהמון עם, כי זה ישלח רק שר הצבא הרוצה לדעת מאיזה מקום ילחם, וע"ז האופן שלח יהושע רק שנים ולא י"ב, ורק אנשים מההמון לא נשיאים, ורק מרגלים ולא תרים, ולכן לא היה מקום פה להוצאת דבה. ד] שלחם חרש. ר"ל בשתיקה, שאיש לא ידע בדבר רק הוא לבדו. ה] לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו, עקר השליחות היה על יריחו והארץ אשר סביבותיה, שדרך שם באו ורצו לדעת איך יכבשוה:

וילכו. ועל הכוונה הזאת הלכו:

ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב. והיה בזה תחבולה כפולה. א] שלא יכירום כי מבני ישראל המה, באו בית אשה זונה, ונודע לתושבי כנען כי ישראל עם שונא זמה המה ולא יעלה על לבם כי שלוחי ישראל בית זונה יתגודדו. ב] ע"י שהיה שמה רחב, מפורסמת בשמה אצל גדולי הארץ, כמ"ש (מגילה טו א) רחב בשמה זנתה, נגלו לה סתרי גדולי הארץ וסודותיהם ואצלה יחקורו כל הנעשה בארץ, ולכן לא הלכו לשום מקום רק וישכבו שמה:

וראוי שנעיין בהתר ספק מה יקרה בענין הצוואה שצוה יהושע שוטרי העם ושלחו המרגלים מה ענין אלו המרגלים והנה איך שתהיה תשובתם בבאם לא ימנעו מלבוא בארץ לרשת אותה כי כבר יעד להם יהושע כי בעוד שלשת ימים יעברו את הירדן לבא לרשת את הארץ ואם אמרנו שכבר שלח המרגלים קודם זה הנה יקשה גם כן למה לא סמך יהושע על דברי הש"י שהבטיחו שלא יתיצב איש בפניו כל ימי חייו ולמה הסכים לשלוח מרגלים עם מה שהתפרסם לו מה שהגיע מהתאחר במדבר לישראל על דבר המרגלים אשר שלח משה ואנחנו אומרים בהתר זה הספק ששלוח המרגלים הוא על התר שני דרכים, הדרך הא' לחקור אם יתכן שישתדל להלחם בעם אשר הם שלוחים לרגל ארצם אם לא יתכן זה כאילו תאמר שיחקרו מהעם היושב בה המעט הוא אם רב החזק הוא הרפה, ומה הערים הבמחנים אם במבצרים והנה פרי זה הרגל הוא אם בהמשך אל המלחמה או התרחק ממנה לפי מה שיספרו המרגלים, ואולם מדרך הב' הוא לחזק לב העם הנלחמים לבד כמו שנתפרסם מענין גדעון בן יואש כי היה סומך בדברי הש"י אחר שעשה לו אות שהוא יעזור עמו והנה הגיע מדרגתו בכחו בש"י עד שכבר שלח החיל הבא אליו מישראל להלחם עם מדין ולא השאיר מהם כי אם שלש מאות איש בדבר הש"י ועכ"ז לחזק לבו על דבר המלחמה צוהו הש"י שירד אל המחנה הוא ופורה נערו וישמע מה ידברו ואחר תחזקנה ידיו והנה שמע שם מה שחזק לבו לבוא בקשרי המלחמה, וכן היה בשלוח המרגלים בזה המקום כמו שנבאר ר"ל שלא היה שלחם רק לחזק לב יהושע והעם כשישמעו שנפלה אימת ישראל עליהם וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם, ואחר שהתיישב לנו זה הנה נבאר דברי זאת הפרשה לפי מנהגנו ונאמר כי מלת חרש תאמר בפנים רבים המכוון ממנה לפי מה שאראה הוא מענין אל תחרוש על רעך חורשי און שהוא מענין מחשבה הרצון בזה שכבר שלח יהושע שנים אנשים מרגלים מחשבת אנשי הארץ ר"ל שיחקרו אם נפלה אימת ישראל עליהם ואם נמוגו מפניהם כי בזה יתחזק מאד לב אנשי המלחמה ולזה תמצא שהם לא רגלו הארץ ואת יריחו כי אם בזה האופן לפי שכבר באו שם בלילה ובלילה בעצמה יצאו משם אחר שנתפרס' להם על פי רחב מחשבת הארץ ושכבר נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם וזאת היתה ג"כ תשובתם ליהושע אמרו כי נתן השם בידינו את כל הארץ וגו' ולו היתה כונת יהושע שירגלו הארץ באופן הראשון היה ראוי שיאמרו ליהושע שלא יכלו לרגל את הארץ כי בלילה באו ובלילה ההוא הוכרחו לצאת משם ולזה הוא מבואר שהכוונה ברגול' היתה לרגל מחשבותם לבד כדי שיתחזק בזה לב אנשי המלחמה ואולי יתחזק בזה לב אנשי המלחמ' כי זה המורך לב הוא הודעה מה יתבאר ממנה שזה מסודר להיות כן כמו שביארנו בשני מספר מלחמות ה' ובביאורינו לספר איוב ולזה תמצא בהרבה מן האנשים שסביב העת אשר יובלו עברות להם שישיגם פחדם מה והנה אמר להם יהושע שירגלו מחשב' אנשי הארץ בכללות וביחוד מחשבת אנשי יריחו וזהו מה שהזהירם לראות את הארץ ואת יריחו ר"ל שיראו מחשבותם באיזה אופן שיתכן להם זה בו והנה ספר שסופר זה למלך יריחו והסתירה אותם רחב בחכמתה למלט את נפשה ונפש בית אביה, והנה נספר אחר זה בזכרנו תועלותיה מה היה מאופן החכמה בדבריה: