לאחר בריאת האדם נטע אלוהים גן בעדן, והושיב בו את האדם ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״. בתוך הגן צמחו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ובתוכו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. אלוהים ציווה את האדם לאכול מכל עץ הגן, אך אסר עליו לאכול מעץ הדעת, ״כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״.
מאחר שלא נמצא לאדם ״עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״, הפיל אלוהים עליו תרדמה, ובנה אישה מצלעו. האדם קרא לה ״אִשָּׁה״, ״כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת״. השניים היו ערומים ולא התביישו. הנחש, ״עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה״, פיתה את האישה: ״לֹא מוֹת תְּמֻתוּן״, וטען שהאוכל מן העץ ייעשה כאלוהים יודע טוב ורע.
האישה ראתה כי טוב העץ למאכל, אכלה ממנו ונתנה גם לאישהּ. מיד נפקחו עיניהם, וידעו כי ערומים הם, ותפרו להם חגורות מעלי תאנה. אלוהים קרא לאדם, וזה תלה את האשם באישה, והאישה בנחש. בעקבות החטא נגזרו עונשים על שלושתם: הנחש קולל, האישה תלד בעצב, והאדם יאכל לחם בזיעת אפיו. אלוהים גירש את האדם מגן עדן, והציב כרובים ולהט החרב לשמור את הדרך לעץ החיים.
הסיפור עוסק בבחירה החופשית ובאחריות: לאדם ניתנה בחירה, ובעקבותיה גם תוצאות. הגירוש מגן עדן מסמל את המעבר מחיי תום אל חיי עמל, אחריות ומוסר.