אָדָם הָרִאשׁוֹן הוא ראשית האנושות בתנ״ך. לפי הכתוב, ברא אלוהים את האדם בצלמו, ״זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״, ונתן לו למשול בכל הארץ (בראשית א). בפרק השני מתואר שהאדם נוצר עפר מן האדמה, ה' נפח באפיו נשמת חיים, והושם בגן עדן לעבדו ולשמרו.
ה' ציווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. לאחר שהנחש פיתה את חוה, אכלו האדם ואשתו מן העץ, ובעקבות החטא גורשו מגן עדן ונגזרו עליהם עמל ומיתה (בראשית ג). האדם קרא לאשתו חוה, ״כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי״.
לאדם ולחוה נולדו קין והבל, ואחריהם שֵׁת. התורה מונה את תולדותיו של אדם עד נח, ומציינת כי חי תשע מאות ושלושים שנה (בראשית ה). דמותו של אדם משמשת בתנ״ך כאב הטיפוס של האדם - נזר הבריאה מזה, ובעל בחירה ואחריות מזה.
טקסט הפסוקים: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור