שור שחבל בשור או השביח או פיגם - טור חושן משפט סימן ת״ד

שור שוה ק"ק שחבל בשור שוה ק"ק והפחיתו שוה חמשים ושבח הניזק עד ששוה בשעת העמדה בדין ת' אין המזיק יכול לומר לא הפסדתיך כלום וכו' גם אין הניזק יכול לומר אלמנה שנגח בו היה משביח עד שהיה שוה ת"ת אלא נותן לו כשעת הנזק בין שבח דממילא בין שבח דעל ידי פיטום ברייתא וגמרא בפרק המניח (שם):

כיחש מחמת הנגיחה וכו' שמין הפחת כשעת העמדה בדין וכגון שלא כיחש מחמת מלאכה אלא מחמת עצמו שם בגמ':

השביח המזיק בין נגיחה להעמדה בדין אם השביח מעצמו נוטל ניזק חלק בשבח וכו' ואם מחמת הוצאה שהוציא עליו המזיק אם ההוצאה יתירה על השבח אין לו לניזק בשבח כלום וכו' ואם השבח יתר על ההוצאה המזיק נוטל הוצאתו וכו' שם בברייתא שור שוה ק"ק וחבל בו שנ' זוז שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק כחש כשעת העמדה בדין אמר מר שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק מני ר' ישמעאל היא דאמר ב"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ליה אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע דאמר שותפי נינהו רישא ר' ישמעאל וסיפא ר"ע כולה ר"ע היא והב"ע בשפטמו. ופי' רש"י שבח מזיק. ועמד על ש' ונותן לו כ"ה זוז כשעת הנזק ואין יכול ניזק לומר תן לי חלק שמינית שבו שזכיתי בו משעת הנזק וברשותי השביח: כחש כשעת העמדה בדין. ונותן לו חלק אחד שבו שברשותו כחש: כולה רבי עקיבא היא ובשפטמו. מזיק לשור וחסר ממונו לשבוחיה הילכך לא שקיל ניזק בשבחא. וכתבו התוספות הב"ע בשפטמו וכגון שאין השבח יותר על היציאה שאם היה יותר נהי נמי דאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא ד' מב:) דשותף הוי כיורד ברשות מ"מ מה שאדם רוצה ליתן למפטם לפטם יטול המזיק והמותר יש לו להיות לניזק ועוד מצינו למימר דאיירי שהשבח יתר על היציאה והא דקאמר נותן כשעת הנזק לאו דוקא אלא בא להשמיענו שיטול יותר מדמי יציאותיו דכיורד ברשות דמי עכ"ל:

שור שוה מאתים וכו'. ברייתא וגמרא פ' המניח (בבא קמא דף ל"ד) ויש להקשות דבאותו דף קאמר התם גבי שבח נבלה דאע"ג דלא שקיל המזיק שבחא דנבלה כשעלה יתר מהיזקו מיהו המזיק אין משלם כלום והכא חייב המזיק לשלם כשעת הנזק וי"ל דבנבלה דהשביחה ע"י שהוקרה ודאי אין המזיק משלם כלום כיון דלא הפסיד כלום ע"י המיתה אבל כאן שהפסיד על ידי הנגיחה שהרי הפתיתו שהיה שוה ר' וע"י נגיחה שוה נ' חייב לשלם כשעת הנזק דמה שנשתבחה אח"כ שנתפטמה ממילא או ע"י פיטום פנים חדשות באו לכאן ואין זה השור דמעיקרא משא"כ בנבלה דלא נשתנית אלא היא עתה כמו שהיתה בשעת מיתה אלא שהוקרה לא הזיקו כלום במיתה ולפיכך פטור המזיק מלשלם כלום כנ"ל ודלא כמ"ש מהרו"ך בסימן ת"ג:

השביח המזיק וכו'. שם ברייתא וגמרא: ומ"ש ואם מחמת הוצאה וכו' כ"כ לשם התוס' אלא דהם כתבו דכיורד ברשות דמי ורבי' כתב כיורד שלא ברשות ואפשר דלענין זה הו"ל כיורד שלא ברשות דאם ההוצאה יתירה על השבח אין הניזק חייב ליתן בהוצאה כלום כיון דהו"ל כיורד שלא ברשות ע"ל בסימן שע"ה:

שור שוה ר' שחבל בשור שוה ר' והפחיתו שוה נ' כו' ז"ל הגמרא פ' המניח (בבא קמא דף ל"ד ע"א) ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו נ' זוז ושבח ועמד על ת' זוז שאלמלא לא הזיקו כלומר הואיל ואיכא למימר שאלמלא לא הזיקו היה עומד על ח' מאות זוז נותן כשעת הנזק ולא מצי א"ל מאי אפסדתיך הא שבח טפי משום דא"כ אי לא אזיקתן הוה שבח וקאי על תמני מאה ל"א שאלמלא לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק מאתים חציין של ת' זוז שהפסידו שגרם שלא השביח ת' אינו נותן לו אלא כ"ה כשעת הנזק וראשון עיקר עכ"ל רש"י וגם התו' כתבו שם שפי' ראשון עיקר ע"ש ורבינו תפס וכתב ב' הפירושים דרש"י הנ"ל דאף שפשוט הוא מ"מ כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק כתבו רבי' והא דכתבו התוס' דפשוט הוא כדי ללמדנו דודאי כוונת התנא דברייתא היה לפי' הראשון דרש"י לאשמועינן דמש"ה צריך ליתן לו כ"ה זוז ול"מ למימר לא אפסדתיך כלום משום דטענה זו דניזק טענה טובה היא דלולי שהזקת היתה משבחת יותר ונראה דהיינו דוקא בכה"ג דהשור הנחבל עדיין הוא חי ודרך הבהמות וחיות הבריאות להשביח יותר מהנחבלים נמצא דבשבח זה גופו שנשבח זה השור בשומן וגודל שבא המזיק לפטור נפשו כו' בא עליו הניזק בטענתו וא"ל לולי שנחבל היה נשתמן ונתגדל יותר אבל כשמתה הבהמה ונתייקרה הנבילה משיעור שוויה דאין דרך להתיקר בטבע יאמר לו המזיק מזל דידי גרם שנתייקרה ואין הניזק יכול לומר לולי שהמית אתה אותה היתה נשבחת יותר דאין זה מעין שבח זה דמה שהשביחה הנבילה היינו דנתייקרה ודרך בהמות חיות להיות נשבח בשומן וגידול ומזה פשיטא פטור כמ"ש התוס' דא"צ לשלם לו מה שהיתה הבהמה נשבחת או שנגדלת אם לא המיתה וזהו טעם רבי' בס"ס שקודם זה וכמ"ש שם ודוק:

שמין הפחת כשעת העמדה בדין כו' שם בגמרא וז"ל דא"ל קרנא דתורא קבירא ביה בתורא ר"ל הקרן שנגח אותו בו הוא טמון עדיין אצלו ומכאיבו ומכחו הוא נכחש ומזה הטעם קאמר שם דהיינו דוקא דכשנכחש מחמת עצמו ולא מחמת מלאכה וק"ל:

השביח המזיק פי' שור המזיק והוא ג"כ שם באותה ברייתא דף ל"ד: נחלט השור לניזק וברשותו השביח היינו כר"ע דאמר שור של מזיק מוחלט מיד לניזק בחצי נזקו והחלק שנוטל בהשבח ובכחש היינו לפי ערך נזקו: אלא נוטל כפי מה שמגיעו בשעת הנזק אבל א"צ הניזק ליתן לבעל המזיק שום סיוע והוצאה אף שהיתה יתירה על השבח והמזיק שותף דניזק הוא מ"מ שלא ברשות ירד וכמ"ש מור"ם בס"ס קע"ח דאף דשותף כיורד ברשות ה"מ בשבח היתר על הוצאה דאז נוטל בהשבח כדין שתל או אריס וזש"ר אחר זה בשבח היתר על ההוצאה דנוטל שכר טרחו ועמלו משא"כ אם לא היה שותף וירד שלא ברשות דלא היה נוטל בהשבח אלא שיעור הוצאתו אבל אם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא השבח ומותר ההוצאה מפסיד ומש"ה אמרו שותף כיורד ברשות ולא יורד ממש ע"ש ובסמ"ע שם ובסי' שע"ה: ואם השבח יתר על ההוצאה כו' כדין היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות כן הוא הגי' בכל הספרים הנדפסים אבל בשני ספרי רבי' הנכתבים על קלף מצאתי שלא כתוב בהן תיבת שלא אלא לנוטעה ברשות וכ"כ התו' בהדיא ור' ירוחם וכן מסתבר דהא שותף כיורד ברשות דמי ולכאורה היה נראה לקיים הגי' [כמו שמפרש הב"ח] אלא שלפ"ז ק' דלא הו"ל לסתום אלא לפרש ולומר כיון דשותף זה ירד כו' וגם הול"ל נתינת טעם זה אחר בבא הראשונה או בסוף בבא שנייה ועד"ר שהארכתי בזה וכתבתי שם ישוב אחר לגי' הספרים הנדפסים אבל מ"מ הוא דוחק: