דין המוצא במקום שניכר שאינ׳ אבידה - טור חושן משפט סימן רס״א

המוצא דבר שניכר שאינו אבוד מבעליו כגון טלית בצד הגדר ופרה וחמור רועים בדרך אפילו כמה ימים זה אחר זה אין צריך ליטפל בהם אבל אם מצאם בלילה וכו' מצא הפרה וחמור רועים בדרך בבוקר השכם או סמוך לפנות ערב שלשה ימים זה אחר זה הוי אבידה וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל: לא.) אמר רב יהודה ה"ק איזו היא כלל אבידה שהוא חייב בה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידה ולא מיחייב בה חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה ומיחייב בה ולעולם אמר רב יהודה אמר רב עד שלשה ימים היכי דמי אי בלילותא אפילו חדא שעתא נמי אי ביממא אפי' טובא נמי לא לא צריכא דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא שלשה יומי אמרי אתרמויי אתרמי לה ונפקא טפי ודאי אבידה היא. ופרש"י בקדמתא. לפני עלות השחר: חשכתא. שחשכה ערבית: ומ"ש ודוקא רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה אבל אם רצה בדרך אם אל המדבר פניה הוי אבידה וכו' שם במשנה מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה חמור וכליו הפוכים פרה רצה בין הכרמים ה"ז אבידה ובגמרא הא גופא קשיא אמרת מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידה רועים בדרך הוא דלא הויא אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים הויא אבידה אימא סיפא חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה ואסיק רבא רצה ארצה ל"ק הא דאפה לגבי דברא הא דאפה לגבי מתא רועה ארועה נמי ל"ק כאן באבידת גופה כאן באבידת קרקע כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין הכרמים הויא אבידה באבידת קרקע וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה באבידת גופה דרצה בין הכרמים מסקבא ורועה בין הכרמים לא מסקבא ורועה בין הכרמים נהי דלא מסקבא ת"ל משום אבידת קרקע בדעכו"ם ות"ל משום אבידת גופה דלמא קטלו לה באתרא דמתרי והדר קטלי ודילמא אתרו בה אי אתרו בה ולא אהדרו בה ודאי אבידה מדעת היא וכתב רבינו ירוחם בנ"כ ונ"ל לפ"ז דה"ה במקום שפורעים קנס ידוע כשימצאו הבהמה רועה בשדות אחרות וממשכנין הבהמה בשביל הקנס ופירש"י באבידת קרקע וחייב להוציאה משום הפסד כרמים:ומ"ש רבינו אם הכרם של ישראל חייב להוציאה וכו' וכיון שהוציאה משם אנקטה נגרי ברייתא וחייב להחזירה כ"כ הרא"ש ולמד כן מדאמרינן התם בסמוך גבי זקן ואינו לפי כבודו שאם הכישה חייב בה ובפ' הספינה משמע דטעמא משום דאנקטה נגרי ברייתא:ומ"ש בשם הרמב"ם אע"פ שאין לו לרואה ליטלה לעצמו מ"מ אין חייב ליטפל בה בפי"א מהל' גזילה כתב כן:ומ"ש רבינו ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר לאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה: מצא הבהמה ברפת אפי' אם הוא פתוח אם אינה מתעה הבהמה וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לב.) תנן מצאה ברפת אינו חייב בה בר"ה חייב בה ובגמרא אמר רבא רפת שאמרו אינה מתעה ואינה משמרת אינה מתעה מדקתני אינו חייב בה ואינה משמרת מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה ופרש"י רפת שאמרו במשנתינו עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת ואינה משתמרת שאינה נעולה ואם באה לצאת יוצאה ואמרינן תו בגמרא מצאה ברפת אינו חייב בה אמר ר' יצחק והוא שעומדת תוך התחום מכלל דבר"ה אפילו בתוך לתחום נמי חייב איכא דמתני לה אסיפא בר"ה חייב בה א"ר יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום מכלל דברפת אפילו עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב בה והרא"ש לא כתב אלא לישנא קמא וכך הם דברי רבינו אבל ה"ה בפט"ו מהלכות גזילה והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו לא זה ולא אותו ולא ידעתי למה:ומ"ש בשם הרא"ש וכגון שניכר שהיא הולכת תועה וכו' וכן מ"ש בשם הראב"ד הכל בפסקי הרא"ש שם:

המוצא דבר שניכר וכו'. כל זה וגמרא ס"פ א"מ: ומ"ש בשם הרמב"ם אע"פ שאין לרואה ליטלה לעצמו וכו'. בפי"א מה' גזילה כתב כך על המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו השליך כיסו לר"ה והלך לו וכל כיוצא בזה ה"ז אבד ממונו לדעתו ואע"פ שאסור לרואה ליטול דבר זה לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו עכ"ל ונרא' פשוט דהרמב"ם מצא דרשה זו בדברי רז"ל והשתא מדאיצטריך אשר תאבד דאין נזקקין למאבד לדעתו מכלל דאסור ליטלנה דאי הוי שרי ליטלנה לא איצטריך קרא דאין נזקקין ליטפל בה להשיבה לבעליה דהשתא שרי ליטלה לעצמו כ"ש שאין חייב להשיבה ולפי זה אין מקום להשגת רבינו. גם מ"ש רבינו דאבידה מדעת הפקר היא קשה הלא בסימן רע"ג הביא רבינו לשון הרמב"ם שכתב ומהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהיו הפקר לכל בין מטלטלי בין מקרקעי מכלל דבדלא אמר לא הו"ל הפקר מן הסתם והכי מוכחי שמעתתא בדוכתי טובא אלא כדברי הרמב"ם עיקר ועיין במ"ש בסימן רע"ג על זה בס"ד:

המוצא דבר (שאינו ניכר) [שניכר שאינו] כו' בפ' אלו מציאות מימרא דרב יודא: כגון טלית בצד הגדר כבר נתבאר בסימן שלפני זה (סעיף י') ומטעם שכן דרך בעלי מלאכות להניח לבושיהן שם: א"צ ליטפל בהן פי' אפילו יודע של מי הוא א"צ ליטפל בו להחזירו לבעליו דאל"כ קשה למה כתב א"צ ליטפל בהן אסור ליגע הול"ל וכמש"ר בסימן שלפני זה (סעיף י') במוצא טלית בצד גדר ע"ש: או חמור וכליו הפוכין פי' אוכף ומרדעת שעליו אינן מונחין בדרך הנחתן: וטלית באסרטיא והוא דרך כבושה לרבים רש"י: בבוקר השכם כו' לפני עלות השחר ואין דרך להשכים ולהעריב לרעות כן כל הימים: ג' ימים זא"ז הוי אבידה אבל פחות מכן אימר איתרמויי אתרמי ליה ונפק ועבד"ר: אם אל המדבר פניה לשון הגמרא הא דאפה לגבי דברא וכ"כ בסמוך הדברי הרא"ש ופי' דברא הוא שדה כהא דאמרינן בפ"ק דתענית לדידן דאית לן פירי בדברא כו' דפי' בשדה ובש"ע כתוב ג"כ כלפי שדה ולשון מדבר שכתב רבינו לא ידעתי ואפשר לומר דרבינו מילתא בטעמא קאמר דהא דמחלקינן בין מחזירה אפה לגבי דברא או לא משום דאיכא למיחש שתרוץ אל המדבר במקום שאין יכולין להחזירה עולמית דאל"ה נהי דאפה לגבי דברא מסתמא תחזור מעצמה אל העיר וי"ל נמי דדייק רבינו כן משום דבגמרא לא הול"ל הא דפניה כלפי דברא דהא כל הענין איירי שם בבהמה שמצאה חוץ לעיר בשדה או בבקעה ובדרך ולא הול"ל אלא הא דפניה כלפי העיר והא דליכא פניה נגד העיר אלא ודאי מש"ה קאמר כלפי דברא ללמדנו דמיירי דוקא באופן שיש לחוש שתלך אל המדבר ול"ד מדבר אלא במקום שאין עוברים ושבים מצויים להשיב אותה לבעליה ואפשר דמתפרש לשון דברא כלשון ברייתא דפי' חוץ ור"ל חוץ למקום הישוב וק"ל: אנקטה נגרי כו' פי' למדה פסיעות נכריות ללכת חוצה ונעשית אבידה וחייב להחזירה: וכתב הרמב"ם כו' בפי"א מהלכות גזילה כ"כ: מ"מ אין חייב כו' ואין נראה כו' אל תטעה לומר שפלוגתת רבינו והרמב"ם לענין חיוב הטיפול וכדמשמע מלשון מ"מ שהביא רבינו אלא ה"פ הרמב"ם כתב דהא דאמרינן אבידה מדעת היא היינו לענין שאינו חייב ליטפל בה אבל מ"מ אינו רשאי ליטלה ואינו נראה דודאי אבידה מדעת היא והפקר גמור ושלו הוא: אם אינו מתעה כו' רצ"ל וכי הוא בגמרא וקאי ארפת שמכח שהוא פתוח לכל הצדדין הוא מתעה את הבהמה וגורם שבורחת משם: וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' והראב"ד כו' הכל בפסקי הרא"ש שם: והראב"ד כתב היכא שמוצאה פי' והראב"ד כתב דהא דאמרינן מצאה בר"ה חייב אפילו אפא לגבי דמת' ואינה הולכת תועה והא דאמרינן באפה לגבי דמת' דאינו חייב להחזיר היינו כשהיא במקום שאין רבים בוקעים שם ומ"ש בשביל של כרמים ל"ד ועבד"ר: