המוצא דבר שמוכח שהונח שם - טור חושן משפט סימן ר״ס

המוצא או בכותל ישן שאין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות העולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי הוא שלו והוא שהעלה חלודה וכו' וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא דר בו עתה בנאוהו ולא יצא מרשותם מציאה הנמצאת בו מחציו ולחוץ הוא של מוצאו וכו' משנה בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כה: כו.) מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של ב"ה ופי' רש"י מצא בגל גל אבנים מחומה שנפלה ובגמרא הרי אלו שלו תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הם אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי ופי' רש"י דשתיך טפי העלה חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו וכתבו התוס' והרא"ש מפני שיכול לומר של אמוריים הם וחצרו אין קנה לו בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכ"כ הרמב"ם בפי"ו מהלכות גזילה שהטעם שלא זכתה לו חצירו לפי שממון זה אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו וכתבו הר"ן ונ"י וכיון דתלינן באמוריים שמעינן ודאי דאפי' יש בו סימן הרי אלו שלו: ומ"ש רבינו ואפי' שהיה הכותל של זה שנים רבות ואפשר שהעלה חלודה מאותו זמן אפ"ה הוא של מוצאו כ"כ הרא"ש שם בהדיא:ומ"ש בשם הרמב"ם והוא שימצאנה מטה מטה כדרך המטמוניות וכו' בפי"ז מהלכות גזילה:ומ"ש וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה דר בו בנאוהו ולא יצא מרשותם וכו' היינו דתנן מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו וכו' וכתב הרא"ש בכותל חדש היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם מחציו ולחוץ שלו ואפילו בדבר שיש בו סימן כדמוכח בגמרא דומיא דסכין וכיס דכיון דשתיך טפי ודאי נתייאשו הבעלים ושכחו אנה הצניעו מדלא בעי לבקשו וליטלו זה ימים רבים מידי דהוה אכופרא דבי מעצרתא: ומ"ש מחציו ולפנים של ב"ה היינו מתניתין דבסמוך: ומ"ש אפילו אם העלה חלודה כ"כ שם הרא"ש וז"ל מחציו ולפנים של ב"ה אע"ג דשתיך דרך ב"ה להניח חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש: ומ"ש ואם הוא ממלא כל הכותל חולקין ואפילו אם הכותל משופע וכו' ברייתא וגמרא שם: ומ"ש במה דברים אמורים במוכין ונסכא שאין להוכיח מאיזה מקום בא שם אבל סכין או כיס מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא שאם בית יד הסכין ורצועות הכיס לבר ודאי מחוץ בא שם והוא של מוצאו ואפילו מחציו ולפנים ואם הם לצד פנים הם של ב"ה אפילו מחציו ולחוץ שם מימרא דרב אשי: ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל דהא דמחציו ולפנים של ב"ה דוקא שהוא טוען שהוא שלו או שהוא יורש וכו' בפי"ו מהלכות גזילה כתב כן מסברת עצמו ודברים נכונים הם:

המשכיר ביתו לאחרים מציאה הנמצאת בו היא של הדר בו באחרונה אפי' אין נותן בה סימן ואם האחרון עכו"ם הרי היא של מוצאה וכן אם היו דרים ב' עכו"ם וישראל ביחד וכו' שם במשנה ואם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו ובגמרא ואמאי ניזיל בתר בתרא אמר ר"ל משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לג' ישראל ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל אלא אמר רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' עכו"ם רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' תימא לג' ישראל מ"ט ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי אינש אחרינא לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני ולא הדרו לי והשתא להדרו ואזדא ר"נ לטעמיה דאמר ראה סלע שנפל מג' אינו חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה אייאושי מייאש כו' וכתב הרא"ש ואמאי ניזיל בתר בתרא מי שדר בבית באחרונה הרי ודאי הוא שלו ואפילו אינו נותן בהם סימן שהראשונים ודאי חפשו ולא הניחו כלום בבית ואוקמה רב מנשי' בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' עכו"ם וה"ה אפי' לעכו"ם אחד אלא אגב דקאמר ר"ל שעשאו פונדק לג' ישראל קאמר נמי רב מנשיא לג' עכו"ם וחצרו לא קניא ליה אחר שיצאו משם העכו"ם דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אין עתיד לימצא לבעל החצר עכ"ל אבל התוספות כתבו לג' עכו"ם בפחות מג' לא חשיב רוב עכו"ם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ו מה' גזילה ואם השכירו לג' עכו"ם כאחד הרי עשהו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאו מפני שאין אחד יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמן שהרי עשהו פונדק וכתב ה"ה בהשגות א"א בגמרא מסקינן אפילו לג' ישראל ע"כ והאמת דרב נחמן הכי ס"ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההיא דרב נחמן דאמר דאזדא לטעמיה כתב הרב ג' עכו"ם וכן עיקר עכ"ל ולא היה צריך ה"ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפי' כתב הרי"ף ואוקמה רב מנשיא בר יעקב בג' עכו"ם ור"נ אמר אפילו בג' ישראלים ואזדא ר"נ לטעמיה וכו' ורבא פליג עליה אפילו ג' חייב להכריז וכו' והלכתא כרבא דבתראה הוא:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן הדר עם שמעון בביתו וכו' רא"ש כלל (צ"ב) [א']:

המוצא בחנות בין תיבה לחנוני וכו' משנה בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כו:) מצא בחנות הרי אלו שלו בין תיבה לחנוני הרי אלו של חנוני: ופרש"י מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם: בין התיבה. שהחנוני יושב עליה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכה לא נפל שום דבר אלא מיד החנוני. אבל הרא"ש כתב מצא בחנות הרי אלו שלו ואפילו בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן ודומיא דאם היה משכירו לאחרים דאיירי אפילו בדבר שיש בו סימן וברוב ספרים גרסינן בגמרא א"ר אלעזר אפילו צרורין ומונחין ע"ג שולחן וצרורין הוי סימן כדמוכח לעיל ואפילו הכי מייאש והיינו טעמא לפי שהשולחני וחנוני דרים בבית מימר אמרי מכדי הנהו דיירי בהו ואינהו אשכחו אמרי קמייהו ולא אהדרו לי ודאי דעתייהו למגזליה ולא מצינא לאוקמינהו בדינא דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח וחצרו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאין ואפילו איתיה בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשמרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויים שם לא קניא ליה חצרו עכ"ל וכן כתב ה"ה בפי"ו מה' גזילה בשם הרשב"א ועיין בנ"י והתוס' כתבו אההיא דר' אלעזר רש"י ל"ג צרורין דאם היה בו סימן מכריז וי"ל דגרסינן ליה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם מצויים שם והם שלו אע"ג דאיכא סימן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות גזילה:

ומ"ש המוצא מעות בין כסא לשולחני הרי הם של שולחני וכו' שם במשנה לפני השולחני הרי אלו שלו בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני ופרש"י שולחני. מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאים להחליף אף הם נותנים שם מעותיהם: הרי אלו שלו. דאמרי' מן הבאים נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו ולכסא שהשולחן מונח עליו. ובגמרא א"ר אלעזר אפילו מונחין ע"ג שולחן ור"א הא מנא ליה אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני בין כסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות אלא ש"מ אפילו מונחין ע"ג שולחן הרי אלו שלו. ופרש"י ליתני. ע"ג שולחן של שולחני וכ"ש בין הכסא ולשולחני: א"נ. ניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע: ומ"ש בשם הרמב"ם דבחנות גם כן הנמצא על התיבה הוא של מוצאו בפי"ו מהלכות גזילה: ומ"ש ואינו נראה כך מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני טעמו מדאמרינן בגמרא ליתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' אלמא דלישנא דמצא בחנות לא ע"ג תיבה משמע ומשום דקשיא מאי שנא ע"ג תיבה מע"ג שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא"כ בחנות וכו' ול"נ שטעמו של הרמב"ם ז"ל דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן שייך נמי בחנות דמאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ליתני ע"ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות ה"פ וא"נ לא היה הכרע זה הו"ל להכריע מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דע"ג שולחן לא הוי בכלל שולחנות והשתא דקתני לפני שולחני הוי ע"ג שולחן בכלל ומ"מ אע"ג דקתני מצא בחנות הוי ע"ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי התיבה נמצא דע"ג תיבה וע"ג שולחן דינם שוה אלא דלע"ג שולחן מכריעינן מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע"ג תיבה לא מכריעינן ליה אלא מסיפא:

(ז) המוצא קציעות בדרך הרי הן שלו אפילו אם מצאן אצל שדה שיש בו קציעות שהדבר מראה שהן ממנו וכן המוצא תאנים אפי' תחת התאנה הנוטה על אם הדרך וכו' משנה פ"ג דמעשרות ומייתי לה בר"פ אלו מציאות גבי פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת:ומ"ש שהבעלים מתייאשים מהם לפי שמיד בנפילתן נמאסים שם בפרק אלו מציאות אמרינן דטעמא משום דתאנה עם נפילתה נמאסת ופי' רש"י הילכך כיון דידיע דנתרה מעיקרא מייאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקיר לה: ומ"ש אבל כה"ג בזיתים ובחרובים אסורים שם במשנה הנזכרת: ומ"ש וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים וכו' ואם יש הוכחה שלא נתייאשו וכו' הרי אלו אסורות בר"פ אלו מציאות (בבא מציעא ד' כב:) א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו א"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מינייהו כרכתא מאי א"ל אסורי. ופרש"י הני תמרי דזיקא. שהרוח משיר היכי אכלינן לה והא לא מייאש: מעיקרא. מקודם נפילתן יאושי מייאש דיודע הוא שהרוח משיר מהן והשקצים מזומנים לאכלם: כרכתא מאי. דקלים הכרוכים ומוקפים בגדר של אבנים סביב שאין שקצים ורמשים נכנסים שם עכ"ל:ומ"ש רבינו או שתקנו המקום שנפלו שם כן כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות גזילה וז"ל וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל וכתב ה"ה הטעם בהיתר התמרים יותר מזיתים וחרובים מפני שהבעלים מוחלים להם מפני שבהמות וחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותן ואין אוכלין שאר פירות כגון זיתים וחרובים: ודע דאמאי דאמרינן דתמרי דזיקא שרו משום דכיון דאיכא שקצים ורמשים וכו' מעיקרא יאושי מייאש מינייהו פריך בגמרא יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי א"ל באגא בארעא דיתמי לא מחזיקינן מוחזק ועומד מאי א"ל אסירן. ופי' רש"י יתמי. קטנים שאין הפקירן הפקר: באגא בארעא דיתמי לא מחזיקינן. אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת קרקע של יתומים ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים אלא הולכים אחר הרוב: מוחזק ועומד מאי. קרקע עצמה של יתומים מאי עכ"ל. וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מה' גזילה וז"ל תמרים שמשירן הרוח מותרות שהבעלים מחלום לכל אדם וזו היא חזקתן ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורים עכ"ל ולא ידעתי למה השמיט רבי' זה:

המוצא במקום הגורן שדשו התבואה קב חטים מפוזר בארבע אמות על ד' אמות או יותר וכו' בר"פ אלו מציאות (בבא מציעא כא.) תנן מצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו ובגמרא וכמה אמר רבי יצחק קב בד' אמות ה"ד אי דרך נפילה אפי' טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשת' דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו לא טרח אינש ולא הדר אתי ושקל להו אפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל ולא מפקר להו. ופירש רש"י אי דרך נפילה. אם מצאם דרך נפילה שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו: אפי' טובא. מקב נמי דכיון דאין בהם סימן אייאושי מייאשי: ואי דרך הינוח וכו'. עתיד לחזור וליטלן: במכנשתא דבי דרי. בשעת אסיפת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו: נפיש טרחייהו. לקבצן: בציר מהכי. אם הוו פזורין בפחות מכן:ומ"ש וחצי קב חטים מפוזר בב' אמות וכו' שם בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או דילמא משום דלא חשיבי וחצי קב בשתי אמות כיון דלא חשיבי מפקר להו קביים בח' אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפישי טרחייהו וכ"ש קביים בח' אמות או דילמא משום דלא חשיבי וקביים בח' אמות כיון דחשיבי לא מפקר להו קב שומשמין בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו או דילמא משום דנפיש טרחייהו וכ"ש שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי מפקר להו קב תמרי בד' אמות קב רמוני בד' אמות מהו קב בד' אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי והני כיון דלא חשיבי מפקר להו או דילמא משום דנפיש טרחייהו והני כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו תיקו. ופי' רש"י משום דלא חשיבי עליה קב פירות לטרוח עליהם טורח קיבוץ של ד' אמות: שומשמין. דקין מאד ויש טורח בקיבוצן יותר מחטים אבל דמיהם יקרים: תמרים ורמונים. גסים הם ואין טורח בקיבוצן. והרמב"ם נראה שהיה מפרש בע"א שכתב בפט"ו מהלכות גזילה היו כמו חצי קב בשתי אמות או קביים בח' אמות או שהיה הקב מב' וג' מינים כגון תמרים שומשמין כל אלו ספק וכתב הרא"ש וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר כל אלו ספק לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז:

המוצא גוזלות בדרך אם אין שובך קרוב להם בתוך נ' אמות הרי הן שלו וכולי. משנה בפרק לא יחפור (בבא בתרא כג:) נפול שנמצא בתוך נ' אמות הרי הוא של בעל השובך חוץ לנ' אמות הרי הוא של מוצאו ופי' רש"י נפול. גוזל:ומ"ש ואם מצאן בשביל של כרמים אפילו הן חוץ מנ' לשובך של בעל השובך כן משמע בגמרא דאמאי דא"ר חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מותיב מדתנן נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואף ע"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה הב"ע ששניהם שוים וליזול בתר רובא דעלמא הב"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי ופי' רש"י בשביל של כרמים דעל ידי כרמים. מדדה חוץ לנ' ומיהו בתר רובא דעלמא ליכא למיזל דכל המדדה וחזי לקניה כשמחזיר ראשו מדדה ואי לא לא מדדה והאי אי מעלמא אתא לא מצי חזי לקניה דכרמים מפסיקין לפניו עכ"ל הרי דעל ידי כרמים מדדה חוץ לנ' אמה ואיני יודע למה השמיט זה הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' גזילה:ומ"ש ואם נמצא בין ב' שובכין וכו' שם במשנה נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו וכבר כתבתי בסמוך דאוקימנא לה בשביל של כרמים ומש"ה אפילו חוץ לנ' אמה הוי של בעל השובך הקרוב יותר:ומ"ש מחצה על מחצה יחלוקו שם במשנה:ומ"ש בד"א שיוני השובכין שוים במניינם אבל אם יוני אחד רבים הולכים אחר הרוב אפילו הוא רחוק כבר נתבאר בסמוך דאוקימנא למתני' בששניהם שוים אבל אי חד נפיש מחבריה אזלינן בתר רובא וכדר' חנינא:ומ"ש וכל זה לא איירי אלא כשהם מדדים וכו' שם בגמרא אוקימנא הא דתנן נפול שנמצא בתוך נ' אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לנ' אמה הרי הוא של מוצאו במדדה דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה ופירש"י כולה מתניתין מיתרצא במדדה בגוזל שאינו יכול לעוף אלא בדידוי מעט מעט הילכך תוך נ' אמה של בעל השובך ואע"ג דאיכא חוץ לנ' אמה אחרינא דנפיש מהאי דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה וחוץ לנ' של מוצאו דכיון דאין מדדה יותר מנ' וזה יצא חוץ לנ' נפקא ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל בתר רובא דעלמא:

(יא) המוצא דבר במקום המשתמר כגון קרדו' או טלית בצד גדר וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לא.) תניא מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר אינו אבידה ובריש פירקא (כא.) תנן מצא כריכות בר"ה הרי אלו שלו ופרש"י כריכות. עומרים קטנים בר"ה שהכל דשין עליהם ואם היה סימן נקשר עליהם הרי הוא נשחת ותנן התם (דף כה:) מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ובגמרא מ"ט דאמרי' הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הילכך לישבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו ואמאי ליהוי קשר סימנא אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב במקושרים בכנפיהם דכ"ע הכי מקשרי להו וליהוי מקום סימן אמר רב עוקבא בר חמא במדדין אי במדדין מעלמא אתו ומותרים איכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר אינש אצנעינהו והו"ל ספק הינוח וא"ר אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר וכתב הרא"ש על זה כללא דמילתא דהינוח במקום המשתמר כגון ודאי הינוח ואפילו יש בו סימן כגון קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר לא יטול דאין זה אבידה שכן דרך עובדי אדמה לתת שם כלי מלאכתן ומלבושיהן ואין זו אבידה שחייב בהשבתה ואם נטלו ולא הוליכו משם יחזיר למקומה כיון שאין אבידה לא נתחייב בשמירתה בהגבהתה ואם נטלו והוליכו לביתו לא יחזיר למקומו דדילמא בעוד שהוליכו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו כדאיתא בירושלמי אלא יכריז ויתנו הבעלים סימן או בגוף האבידה או במקום ואם הוא במקום המשתמר קצת כגון אחר הגפה והגדר ושבילין שבשדות או כריכות ברה"י נוטל ומכריז ומחזיר בסימן החפץ או בסימן המקום וכיון שאינו במקום המשתמר יפה ניחא לבעלים שהמוצא יטלנו ויכריז ואבידה היא שחייב בהשבתה כי הבעלים הניחוה שם לפי שעה לשוב לקחתו ובמקרה לא יכלו לקחתו מיד ואינה אבידה מדעת כיון שהמקום משתמר קצת וכן נמי ספק הינוח בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אבל בדבר שאין בו סימן לא בגוף החפץ ולא במקום כגון גוזלות המדדין לא יטול שמא הניחום ויבואו הבעלים ויטלם ואם יטלנו אין בהם סימן ואם נטלו לא יחזירנו למקומו דאבידה היא שחייב בהשבתה וצריך לעשות השבה מעלייתא ובמקום שאין משתמר כלל ואין בו סימן אפי' ודאי הינוח נוטל והוא שלו כגון כריכות בר"ה דאין בהם סימן מקום דמנשתפי ומעיקרא הניחום שם להקל משאם ושכחום שמה ונתייאשו כיון דאין סימן לא בגוף ולא במקום עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל וכתב עליו דלא נהירא כבר השיגו הראב"ד והסכים ה"ה בהשגתו ובסמוך אכתוב בזה בס"ד וז"ל הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' גזילה כל המוצא אבדה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחום שם עד שיחזרו לה ואם בא ליטלה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש לו בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז וכתב ה"ה לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתינו דמצא אחר הגפה ע"כ לא אמרינן דספק הינוח לא יטול אלא בשאין בו סימן אבל בשיש בו סימן יטול ויכריז וכן כתב הרשב"א ז"ל אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן ה"ז לא יטול ואם נטל לא יחזיר ואם יש בו סימן נוטל ומכריז דהיינו אבידה שחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז והיינו דאקשינן הכא וליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן כלומר יטול ויכריז ויתן הבעל סימן קשר או מקום ע"כ כתב לענין פסק הלכה גם הרמב"ן ז"ל הסכים לזה אלא שכתב דה"מ במקום שאין משתמר לגמרי אבל המשתמר לא יטול והנ"ל מדברי רבינו שהוא ז"ל גורס כן בסוף אותה סוגיא אלא איכא למימר אינש אצנעינהו והו"ל ספק הינוח וכו' ואוקימתא זו סותרת אוקימתות הראשונות שהיו מעמידין דוקא בשאין בו סימן ומ"מ הנראה מן ההלכות ומגירסת ספרינו הוא מה שכתבתי וכן פרש"י ספק הינוח בדבר שאין בו סימן עכ"ל והנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא ההיא מבואר שהיא דחוקה מאד ולכן נראה לי שהרמב"ם ז"ל סובר דכיון דרבי אבא בר זבדא אמר סתם כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרין מה טעמיה דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהן מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ואמאי ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתניתין דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים ממונם מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתני באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהן ומיירי בין בשמקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדין כ"נ לי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל וכתב עוד ה"ה ואם עבר ונטלן אסור לו להחזירו לשם זהו שאמרו בגמרא ואם נטל לא יחזיר ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכ"נ מן הירושלמי שהטעם הוא מפני שאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתייאשו מהם ולא ישובו לבקשו עוד ויבוא אחר ויטול ויפסידנו מן הבעלים ולפ"ז כתבו דאם לא הלך לו שרשאי להחזירם לשם שהרי ידע שהבעלים לא באו עכ"ל: וכתב עוד ואם יהיה דבר שאין בו סימן זכה בו זו באמת קשה ודאי והאיך יזכה בו ויהיה שלו והלא קודם יאוש בא לידו ואצ"ל בודאי הינוח דלאו כל כמיניה ליטלו ויזכה בו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספיקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או הוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספיקא בכה"ג לחומרא וכמו שכתבתי פי"ד ביאוש שלא מדעת וכבר השיגו הר"א ז"ל וכתב יעמוד עד זמן אשר יבוא אליהו והאמת כדבריו וכ"כ הרמב"ן וז"ל ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה וכ"ד הרשב"א וה"ר יונתן ז"ל עכ"ל ואפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן בר"פ אלו מציאות דפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר דאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן למקום שמצאם אין לו להחזירם כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא:

המוצא באשפה כלים מכוסים גדולים לא יגע בהם שמדעת הטמינום שם בד"א באשפה שאינה עשויה להפנות כלל וכו' בפרק אלו מציאות שם תנן מצא כלים באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז ופירש"י מכוסה לא יגע בו. דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא ובגמרא ורמינהו מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכך דרך אשפה ליפנות אמר רב זביד ל"ק הא בכובי וכסי הא בסכיני והמניק בכובי וכסי לא יגע בסכיני והמניק נוטל ומכריז רב פפא אמר הא והא בכובי וכסי ולא קשיא כאן באשפה העשויה ליפנות כאן באשפה שאינה עשויה ליפנות אשפה העשויה ליפנות אבידה מדעת היא אלא באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה בשלמא לרב פפא היינו דקתני שכן דרך אשפה ליפנות אלא לרב זביד מאי שכן דרך אשפה ליפנות שכן דרך אשפה ליפנות לה כלים קטנים. פי' רש"י שכן דרך אשפה ליפנות. ואי לא שקיל ליה האי השתא לכשיפנה יטלנה עכו"ם או ישראל חשוד הילכך אבידה היא ומוזהר עליה: כובי וכסי. טמונים מדעת הואי ולא יגע בהן: סכיני והמניק. שהם כלים קטנים אבידה הם שהשליכם שם עם האשפה שהוציאם מן הבית: אבידה מדעת היא. דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיפנוה: לפנות לה כלים קטנים. מן הבית שלא מדעת. וכתב הרא"ש וב' האוקימתות הלכתא נינהו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' גזילה:

המוצא בגל וכו' עד אפ"ה היא של מוצאו. כ"כ הרא"ש בפרק אלו מציאות מטעם דכיון דאית ליה למיתלי דמימות האמוריים היו שם ולא הוחזק ישראל בממון זה מעולם ה"ה של מוצאו עכ"ל כלומר ואינו חייב להכריז אפילו אם יש בו סימן וכדין מי שמצא מציאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם וכ"כ הרא"ש להדיא אמתני' דמצא בחנות ה"ה שלו ואפי' בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן וכו' וכ"כ בנ"י הביאו ב"י. וכתבו התוספות והרא"ש וא"ת וליקני ליה חצרו לבעל הגל א' לבעל הכותל ויש לומר דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכו' וכ"כ בהגהות מיימוני והגהות אשיר"י והמרדכי פרק אלו מציאות ע"ש ראבי"ה והאריכו בזה. עוד כתב הרא"ש ועי"ל מה שנשאר מן האמוריים לא היה לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם ה"ה כאבוד מכל ישראל וה"ה של מוצאו וכ"ת תקנה ליה חצרו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצרו מידו דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא בא לידו הילכך חצרו נמי בכהאי גוונא לא קניא ליה וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנא' עכ"ל וטעם זה האחרון כתבו הרמב"ם פי"ו מה' גזילה והסמ"ג בעשה ע"ד הביאו וגם הביא הטעם הראשון ועוד כתב טעם שלישי ע"ש ריב"ן דפי' דהוי חצרו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצרו עד לאחר מכאן. מיהו בכותל חדש דמחציו ולחוץ ה"ה שלו קשה דאמאי לא אמרינן תקנה לו חצרו דה"ה עתיד להמצא ואינה אבודה אלא ממנו חצרו נמי היה מתחלה ואח"כ הניח בעליו שם הכלי וי"ל דהתם טעמא אחרינא איכא משום דקודם יאוש הוי התם ולא עדיפא חצרו מידו וכו' כדכתב הרא"ש גבי מצאו בגל ועיין בנ"י שכתב כך להדיא. עוד כתב במרדכי פרק א"מ ע"ש ה"ר ברוך ממגענצ"א דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור אבל לא גבי אבידה ואפי' היכא דאיכא יאוש כיון דאילו הוה ידע לה לא היה מפקירה ועיין עוד שם בתשובת הר"א כ"ץ: וכותל חדש וכו'. מפשט דברי רבינו משמע דגבי סכין או כיס אזלינן בתר המוכיח אפי' ממלא כל הכותל וכך משמע בש"ע אכן מלשון הרמב"ם מבואר דבסכין וכיס נמי אם ממלא כל הכותל חולקין ולא אזלינן בתר מוכיח אלא באינו ממלא כל הכותל ונראה דס"ל דכיון דברייתא סתמא קתני אם היה כותל ממולא מהן חולקין משמע אפי' בסכין וכיס דאיכא מוכיח נמי חולקין והיינו טעמא דעד כאן לא אזלי' בתר מוכיח אלא היכא שאין החפץ מונח אלא בחציו בלבד כגון שהקתא מלגו אפי' מונח בחציו ולחוץ אין המוצא זוכה בו מאחר דאיכא מוכיח בגוף החפץ דהוה של ב"ה וה"ה איפכא כשהקתא מלבר אפילו נמצא מחציו ולפנים ה"ה של מוצאו אבל בממלא כל הכותל הו"ל כשנים אוחזין בטלית דחולקין ולא אזלינן בתר מוכיח כיון שאין כאן הוכחה בגוף אותו חלק מן החפץ עצמו המונח מחציו ולחוץ דמה שמוכיח אינו מונח אלא בחציו ולפנים א"נ איפכא ויש קצת ידים מוכיחות לזה הפירוש מדקבע התלמוד הך ברייתא דאם היה הכותל ממולא מהן חולקין בתר מימרא דסכינא בתר קתא וכו' וכך הוא בהלכות ואם היתה כוונת הסוגיא דגם בממלא אזלי' בתר מוכיח הוה ליה לתלמודא לקבוע ברישא הך ברייתא אמתני' ובתר הכי מימרא דרב אשי סכינא בתר קתא וכו' דהוה משמע להדיא דבכל ענין אזלינן בתר מוכיח בין בממלא בין באינו ממלא אלא בע"כ הך ברייתא דחולקין בממלא בכל גווני חולקין בין במוכיח בין בלא מוכיח ולכך קבעוה בסוף הסוגיא כנ"ל שוב ראיתי דהרב המגיה ספר הרמב"ם כתב דט"ס הוא בדברי הרמב"ם והך בבא דאם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין צ"ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים וע"ז קאי ואם נמצא תוך הכותל מלא עכ"ל והרב בכ"מ הביא לשונו נראה שהסכים לדבריו ושרי להו מארייהו דהלא הסמ"ג כתב כלשון הרמב"ם ולא הביא כלל הך בבא דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים א"כ אי אפשר לפרש לשם דקאי אהך בבא דלשונות של זהב שלא הזכיר בדבריו ואע"ג דמהר"א שטיין פי' כך הוא דבר שאין לו שחר אלא בע"כ כדפרישית הוא האמת דהרמב"ם והסמ"ג סבירי להו דבממלא כל הכותל חולקין אפילו היכא דאיכא מוכיח ומטעמא דאמרן ודלא כדברי רבינו:

המשכיר ביתו וכו'. כך פי' רש"י בפ' א"מ בהא דפריך דניזיל בתר בתרא ודלא כפי' התוס' דהוי של ב"ה דעדיין נשאר בביתו באחרונה דליתא אלא ה"ה של שוכר הדר בו באחרונה וכך פי' הרא"ש והגהת אשיר"י דאם היה משכירו לאחרים ישראלים דהרי הוא של שוכר אחרון ודוקא דבר שאין בו סימן אבל דבר שיש בו סימן נוטל ומכריז וכגון דלא שתיך טפי עכ"ל ורצונו לומר דבין אין בו סימן ובין יש בו סימן אי שתיך טפי ה"ה של מוצאו דאיכא יאוש בעלים כדפרש"י ותוס' בהא דתנא מחציו ולחוץ שלו וכדלעיל בסעיף א':

שאלה לא"א הרא"ש וכו' והוי כמו חצר השותפין וכו'. מיהו הרמב"ם בפ"ו משכירות בדין זבל שבחצר חולק על זה וס"ל שאפי' חצר השכורה ביד אחרים קונה למשכיר אבל דעת הרא"ש כדעת הראב"ד שהשיג עליו לשם בדין זה וכך הוא לדעת רש"י וכמו שיתבאר לקמן בסימן שי"ג בס"ד ואיכא לתמוה טובא על הרב בש"ע שכאן פסק כתשובות הרא"ש ולקמן בסימן שי"ג פסק כדברי הרמב"ם והפסקים סותרים זה את זה ולענין הלכה נקטינן כהרא"ש והראב"ד ופרש"י נ"ל:

המוצא בחנות וכו' ואינו נראה כך מתוך הגמרא וכו'. כבר כתב ב"י מה שכתב דלהרמב"ם ס"ל לתלמודא דדין חנוני ושולחני שוים הם ויש להקשות לפי פירושיו דא"כ אמאי קאמר להר"א אשולחני דסיפא דאפילו מונחין ע"ג השולחן ה"ה שלו ולא קאמר לה ארישא בחנוני דאפי' ע"ג התיבה היה שלו ולפיכך נראה דס"ל להרמב"ם דלטעמא קמא דר"א דקאמר מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני וכו' ודאי בחנוני נמי ע"ג התיבה ה"ה שלו דאם לא כן מאי איריא דתני בין התיבה לחנוני ניתני על גבי התיבה לחנוני אלא דלפירו' האי נמי ניתני מצא בשולחנות וכו' דהשתא לא ס"ל טעמא קמא בעל כרחך דדוקא ע"ג השולחן ה"ה שלו אבל ע"ג תיבה הוי לחנוני והשתא ניחא דלהכי קבע ר"א דבריו אשולחני כלומר דהא פשיטא לן דע"ג השולחן ה"ה שלו בין לטעמא קמא בין לטעמא בתרא משא"כ בחנוני דאיכא ספיקא דלא הוי ע"ג התיבה שלו אלא לטעמא קמא אבל לטעמא בתרא הוי על גבי התיבה לחנוני וכיון דלפי זה בעל גבי התיבה ספוקי מספקא ליה לר"א פסק הרמב"ם דעל גבי התיבה נמי הוי של מוצאו דאין לנו להוציא מידו מספק דזה כלל גדול בדין המע"ה אבל מדברי הרא"ש דלא כתב טעמא קמא בפסקיו אלא טעמא בתרא מבואר דס"ל דבחנוני אפילו מה שעל גבי התיבה הוי נמי לחנוני דלא כהרמב"ם ואחריו נמשך רבינו:

המוצא קציעות וכו'. פירוש בקציעות שהדבר מראה שהן ממנו אינו ספק אלא מחזיקינן להו בודאי שממנו הן ואפ"ה ה"ה של מוצאן וקאמר בגמרא דטעמא לאביי דאגב דחשיבי ממשמש בהו א"כ מעיקרא ידע ואייאש תאנה נמי כיון דמיד בנפילתה נמאסת מעיקרא ידע ואייאש ומפקיר לה משא"כ זיתים וחרובים דליכא למימר ידע ואייאש והו"ל יאוש שלא מדעת ואסורים ואיכא למידק ניזיל בתר רוב עוברי דרכים דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו קורבא דמוכח כמו שפי' התוס' ע"ש בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג) וכמ"ש סעיף ט' וי"ל דהכא ודאי היא דממנו נפל כיון שהאילן נוטה על אם הדרך ואין כאן ספק וכדפרישית:

המוצא גוזלות בדרך וכו'. בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג) ולמאי שכתב רבינו בסמוך דמיירי במדדה וכדאסיקנא בגמרא הוי טעמא דחוץ לנ' אמה שלו משום דכיון דאין מדדה יותר מנ' וזה יצא חוץ לנ' נפקא ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא כך פרש"י והוא דוחק גדול וכי אין עינינו רואות שהוא מדדה ואינו מפריח אבל מדברי הרמב"ן בחידושיו למדנו דה"ט דיונים דרובא דעלמא לאו יוני שובך נינהו ואיכא למימר דאיכא הרבה קינים של יונים בחורי' שבארץ שאין להם בעלים והרי הן הפקר ומאותן חוזרים היונים מדדין כל אחת תוך נ' אמה לחור שלה ולפיכך חוץ לנ' אמה של שובך ה"ה של מוצאו דתלינן ביוני דעלמא של הפקר שהם הרוב אבל בשביל של כרמים דע"י הכרמים הוא מדדה חוץ לנ' אמה מן השובך תלינן בשובך: ומ"ש בד"א בשיוני השובכים שוין במניינם וכו'. דקדק רבינו וכתב האי בד"א לאחר שכתב מחצה על מחצה יחלוקו לאורויי דהך בבא נמי בדשוין קאמר דיחלוקו דאי בדנפיש חד מחבריה אע"פ ששוין בקורבא מכל מקום אזלינן בתר רובא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אלא ודאי דהאי מחצה על מחצה יחלוקו מיירי בדשוין בקורבא בין במנין היונים והילכך יחלוקו אבל אם יוני האחד רבים הולכים אחר הרוב אפילו הוא רחוק דהלכה כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכח ובזה התיישבה הקושיא שהקשו התוס' בד"ה מצאו בין ב' שובכין על הא דקתני מחצה על מחצה ע"ש:

המוצא דבר במקום המשתמר וכו' עד יהא מונח עד שיבוא אליהו. כל זה כתב הרא"ש בפסקיו פא"מ אמתניתין דמצא אחר הגפה ודע דבספרי רבינו איכא טעות וצ"ל אפילו אם יש בו סימן ואצ"ל אם אין בו סימן ותו איכא השמטה בהעתק וכצ"ל ואם נטלן להוליכן לביתו ולא הוליכן יחזירן למקומן דכיון שאינן אבידה לא מתחייב בשמירתן בהגבהתן ואם נטלן והוליכן לביתו לא יחזירם וכו' ומ"ש רבינו בסוף דבריו כבר נתחייב בהשבה מעליא ולא יחזירנו למקומו אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו אע"ג דבאשיר"י לא כתב להדיא דיהא מונח עד שיבוא אליהו מ"מ ממילא הוא מובן שכך היא דעת הרא"ש מדכת' לא יחזירנו למקומו דנתחייב בהשבה מעליא מכלל דיהא מונח עד שיבוא אליהו ותו דרש"י פי' כך להדיא בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ז) אהך דר' אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר דכתב רש"י וז"ל מצא דבר שאין בו סימן בצד מקום המשתמר קצת וכו' עד דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם הינוח הוא וע"ש ומתוך פירש"י דהכא מובן דעת הרמב"ם דאיהו מפרש ואם נטל לא יחזיר כמשמעו שאין צריך להחזירו דשלו הוא ואע"ג דבאיסורא אתא לידיה מ"מ כיון דאין ממון זה יש לו בעלים בודאי אינו בדין שיהא מונח עד שיבוא אליהו דלא אמרו כך אלא היכא שיש לו בעלים ולא נודע מי הוא ודוק:

ובנ"י ס"פ א"מ וברשות בעלים לא מהני ייאוש וכו':

המוצא בגל או בכותל ישן כו' לשון המשנה וגמרא פ' א"מ כתבתי בדרישה ע"ש: ומש"ר ולא היה מימות העולם כו' סרסהו ופרשהו וכאילו כתב ולא היה בחזקת זה שדר בו ובחזקת אבותיו מעולם כלומר נהי שהוא ואבותיו היו מוחזקין בבית זה מ"מ אינו ידוע שהיה שלהם מעולמים ושהם בנאוהו דאפשר שכותל זו היא מימות אמוריים אבל אם היו זוכרין שבנאוהו ישראלים אחרים הוה דינו שיהא מונח עד שיבוא אליהו מפני שיש להסתפק של מי הוא ולא היה יאוש כיון שבא שם דרך מטמון וגם אין לומר שהוא בחזקת האחרון כמו במשכיר ביתו דבסמוך דכל שנמצא דרך מטמון אנו אומרים שמת בעל המטמון ולא לקחו משם: הרי הוא שלו פי' אפילו אית בהו סימן ומטעם שנתבאר דשל אמוריים היה והמע"ה וא"ת ליקני לו חצירו של זה שדר שם תירץ במרדכי בשם ר' ברוך ממגנצא ור' אביגדור כהן ז"ל דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא גבי אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאילו היה ידע ליה לא הוה מפקירו ע"כ וטעם זה כולל ומספיק לכל הדינים ועמש"ר בשם תשובת הרא"ש בסמוך (בסוף סעיף ג') ואין ראיה משם לסברא שכתבתי בשם המרדכי שהרי לא כתב שם שחצר אינו קונה כ"א דבר הפקר אלא האמת כתב שם דאין זה הפקר וכמ"ש סיום לשונו דהרא"ש שם בדרישה ע"ש: ומ"ש והוא שהעלה חלודה ר"ל ואז בכל ענין שנמצא אפילו בצד פנים הוא של מוצאו לאפוקי אם לא העלה חלודה אז בכל ענין לא יגע בו וכדמסיק בשם הרמב"ם באם לא ימצא מטה מטה מיהו מ"ש הרמב"ם דאם לא נמצא מטה מטה לא יגע כו' ור"ל אפילו אם העלה חלודה נראה דטעמו הוא דכיון דכותל ישן הוא ואין שימוש בני אדם שם דומיא דגל איכא למימר אדם מעלמא הטמינו שם בכיון דומה למוצא כלים באשפה שכתב בס"ס זה דלא יגע בהן דאמרינן שמדעת הטמינם שם כשאינה עשויה ליפנות והאי ג"כ אינו עשוי ליפנות שהרי כבר עמד כ"כ ימים רבים ולא פינהו וה"ט נמי דכתב בזה לא יגע בו דומיא דהתם ומשה"נ לא חילקו הרמב"ם ורבי' בזה בין נמצא לצד פנים או חוץ כמו שחילקו בסמוך בדין נמצא בכותל חדש דשם כיון דדרך בני אדם למשמש בחורי הכותל ליכא למימר דאינש דעלמא עשה מטמון שם בכיון ולהניחם שם כ"כ זמן ארוך עד שעלה בה חלודה דהיה ירא שמא יקחנו אחרים משם וליכא לספוקי שם אלא אי בעל הבית הניחו שם או אינש בעלמא הניחו שם לשעה ושכחו שם ונתייאש מש"ה חולקין המוצא והב"ה וגם נראה דבכותל חדש אף אם נמצא מטה מטה חולקין ודוק: וכתב הרמב"ם והוא שימצאנו כו' בפי"ו דהלכו' גזלה כ"כ ועבד"ר: מטה מטה כדרך כו' פי' שאין דרך בני אדם להניח דבר בתחתית כ"כ וא"כ זה שנמצא מטה מטה ע"כ מטמון ישן הוא ומחמת ישנה שקעה בקרקע עד שנעשית תחתית כ"כ א"נ מחמת שהגביה קרקע הרחוב נעשה כ"כ תחתון וק"ל: אם נסתפק לו בדבר כו' כצ"ל: שמא הונח שם וספק הינוח אסור ליטול כמ"ש לקמן (סעיף י') ועבד"ר: והוא שהעלה חלודה שודאי כו' שמדלא בא הבעל שהניח שם לבקשו זה ימים רבים ודאי שכח אנה הניחו ונתייאש ואע"ג דאית ביה סימן דומיא דסכין וכיס אפ"ה כיון דרוב העיר עכו"ם מייאשין ולכן ג"כ א"צ אפי' הכרזה שהרי נתייאשו קודם שבאו ליד המוצאו: כתב הרמב"ם כו' אבל אם הוא מודה כו' שם פי"ו דגזילה כ"כ וכתב שם המ"מ טעם נכון יש בדבר שהרי מה שאמרו הוא של בע"ה לא מתורת קניית חצר אמרו כן אלא מטעם דאיהו אצנעיהו וכיון דהוא מודה שהוא אינו שלו הודאת בע"ד כק' עדים דמי עכ"ל:

המשכיר ביתו לאחרים כו' שם במשנה וגמרא: היא של הדר בו באחרונה פי' הדר בו עתה לפי שסתם שוכר בית כשהוא יוצא ממנו מחפש כל זוויותיו ונוטל את שלו ויוצא ולהכי לא אמרי' שכחוהו הראשונים כ"כ התוס' והרא"ש ועבד"ר: ואם האחרון עכו"ם הרי היא של מוצאה ולא אמרי' זכתה לו חצירו כמ"ש בריש סימן זה בפרישה ודרישה: וכן אם היו דרים בה שני עכו"ם וישראל ביחד כו' עבד"ר:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ריש כלל א': ממכר הוא והוי כמו כצ"ל והוי בוי"ו: ואם קנה א' מהן כו' נ"ל דל"ד א' מהן קאמר אלא ה"ה אם קנאו אחר הנכנס לשם דזיל בתר טעמיה דכתב דאין זה דבר הפקר כו' אלא אורחא דמילתא כתב א"נ משום דהמעשה שנשאל עליו הרא"ש היה כן שקנאהו השוכר מש"ה כ"כ ועבד"ר שם כתבתי סיום ל' תשובת הרא"ש שכתב מילתא בטעמיה למה אינו דבר הפקר:

המוצא בחנות בין התיבה לחנוני כו' כן הוא שם במשנה כתבתי בדרישה ע"ש וז"ל רש"י שם בין התיבה שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכו ולא נפל שם דבר אלא מן החנוני עכ"ל ור"ל יושב לפניה לצד שנפתחת דהיינו לצד פנים והקונים עומדים מבחוץ באופן שהתיבה עומדת בינו לבין הקונים דומיא דשולחני וק"ל: ומ"ש ור"י פי' אפי' כו' וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וז"ל וה"ט לפי שהשולחני והחנוני דרין בבית מימר אמרי (פירוש מי שאבדו) מכדי הנהו דיירי בהו ואינהו אשכחו אמרי קמייהו ולא אהדרו לי ודאי דעתייהו למגזליה ולא מצינא לאוקמינהו בדינא דמישתמיט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח וודאי נתייאש לכן הוא של מוצאו (ועיין מ"ש מזה בסימן רס"ב היכן אמרינן כן או לא כי פלוגתא דרב נחמן ורבא הוא בזה) וחצירו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כו' כמ"ש סיום לשונו בדרישה וע"ש בתוס' ובנ"י (וב"י הביאם כאן) דכתבו דר"י דכתב אפילו שיש בו סימן דמיירי בחנות דנכנסו בו רוב כותים דמתייאש ונראה דהרא"ש לא ס"ל הכי דהא לפי ה"ט שכתבתי בשם הרא"ש אפי' בלא עכו"ם נמי מייאש ועוד דא"כ לא הו"ל לרבינו לכתוב פלוגתא בין רש"י ור"י ונראה דהתוס' ונ"י לא כ"כ אלא לפי המ"ד דלית ליה ה"ט הנ"ל:

בין כסא לשולחני גם זה במשנה וגמרא שם ופירוש שולחני המחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחנו (והוא עומד מבפנים) והבאים להחליף נותנין ג"כ מעותיהם לשם (ועומדין מבחוץ) והכסא היינו רגל שהשולחן מונח עליו דומיא דתיבה גבי חנוני נמצא שהכסא דהיינו השולחן מפסיק בין השולחני ובין בני אדם הבאים אצלו להחליף להכי הנמצא בין השולחני להשולחן ודאי מהשולחני נפלה שהרי אין דרך איש נכרי להפסיק בינו להשולחן והנמצא בשאר החדר בין מן הצדדין בין לפני השולחן לצד חוץ בין ע"ג השולחן הכל של המוצאו ועבד"ר: והרמב"ם ז"ל כתב כו' בפי"ו דהלכות גזילה כ"כ ע"ש: ואינו נראה כך מתוך הגמרא עבד"ר:

המוצא קציעות שם (סוף דף כ"א) ובדרישה כתבתי לשון הגמרא ופרש"י קציעות תאנים שקוצצין אותן באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחין בשדה ליבש: הרי הן שלו כו' עד שהדבר מראה שהן ממנו פי' אע"פ שכן הוא האמת שהן ממנו והכל יודעים זה אפ"ה הן של מוצאן ומטעם שכתב רבינו בסמוך גבי תאנים שהבעלים מתייאשין מהן דנמאסין בנפילתן מיהו זהו קצת דוחק דהרי עשויין לכך להיות מונחין בשדה ליבש וכל השדה שבצידם הוא מלא קציעות דהיינו שנוטלין א' א' ומחתך אותם באזמל ומניחין אותם בשדה ליבש כדפי' רש"י הנ"ל אלא שאולי נתגלגלו מהאחרים ולשון הרמב"ם והש"ע ג"כ כתבו שהתאנה עם נפילתה נמאסת ולא כ"כ אקציעות עכ"נ דבקציעות הטעם הוא הנ"ל בגמרא ומש"ר המוצא קציעות בדרך ל"ד בדרך קאמר דה"ה אם אין רגילין שם עוברים ושבים מותרין מה"ט כמו בתאנים הנמצאין תחת התאנה ועבד"ר:

וכן המוצא תאנים שם ובפ"ג דמעשרות: שהבעלים מתייאשין פי' קודם נפילתם מתייאשין מינייהו כיון דעבידי דנתרי ונמאסין מיד ונמצא דהוה יאוש מדעת הבעלים קודם שבא ליד המוצא ובקציעות ותאנים אפילו הקיפו גדר (דבסמוך) הוי יאוש אבל אם תיקן דבר שיפלו עליו ולא ימאסו לכאורה נראה דאסורין ולפ"ז מש"ר אחר זה ז"ל ואם יש הוכחה כו' עד או שתקנו המקום כו' גם אהני קאי ומיהו אפשר דלעולם נמאסין בנפילתן אף שיציע דבר תחתם: אבל כה"ג בזיתים כו' פירוש כשנוטים על אם הדרך אסורים והטעם שאינם נמאסין בנפילתן ואף אם היו עבידי דנתרי ליכא יאוש כלל: וכן תמרים שהרוח משיר כו' פי' ועבידי דנתרי להכי הבעלים מתייאשין ואע"פ שאינן נמאסין מכח הנפילה מ"מ דרך בהמות וחיות לאכלן מפני מתיקותן ומש"ה כי איכא גדר שאין שקצים ורמשים נכנסין לשם אסורות משא"כ בשאר פירות שאין דרך לאכלן לא שייך לפלוג בהם בין גדורים לאינן גדורים וק"ל עבד"ר: או שתקנו המקום שנפלו כצ"ל ופירוש ששטחו שם דבר מה שיפלו הפירות עליהם ולא יטנפו:

המוצא במקום הגורן שדשו התבואות כו' עד סוף הסעיף גמ' שם בפ' א"מ ומדכתב רבי' המוצא במקום הגורן שדשין כו' משמע שס"ל שהכל תלוי במקום ואף שאינו בשעת אסיפת הגרנות אלא אחר זמן מ"מ אמרי' שנשארו משעת הדישה כאן והוא בדין קב בד"א הן של מוצאן וכן הוא ל' הרמב"ם והגהות אשר"י וכן נראה מדברי הרי"ף ע"ש ולא כרש"י שמשמעות לשונו שם הוא דתלוי בשעת אסיפת הגרנות ולא במקום ע"ש (וע"ל סי' רס"ב סעיף ט') בדרישה מ"ש מל' סוגיא דגמרא ותוס' וביאורם ודו"ק: ומש"ר מפוזר בד' אמות על ד' אמות הוא מדברי התוס' וממילא מה שסיים וכתב האיבעיא בחצי קב בב"א ר"ל בב' על ד' ואפ"ה אינו של המוצאו ועבד"ר שם ביארתי: מפני שטורח כו'. כלומר שאנו תולין כאן דשן הבעלים ונשא העיקר ונותרו אלו ואבדה מדעת היא שאין הבעלים רוצים לטרוח בליקוט קב פירות מפוזרות בד"א ומפקיר אותן ושרי: לא יגע בהן כו' פי' דאמרי' דהניחוהו שם מדעת ודעתן לחזור וליטלן וקיי"ל דכל דבר שניכר שהונח שם מדעת בעלים אסור ליגע בו אף שיש לו סימן בגופו או במקומו כמו שיתבאר בסמוך: או קב שומשמין או קב תמרים כו' כצ"ל: מיבעיא אי שרי ליטלן כו' כל הני הן איבעיות דרבי ירמיה שם בר"פ א"מ וטעם איבעיות הללו הוא משום דחצי קב בב' אמות אף ע"ג דלא חשיב מ"מ זוטר טירחייהו וההיפך בב' קבים בח"א על ד"א אע"פ דנפיש בטירחא טפי מ"מ חשוב יותר מקב בד"א ושומשמין גם כן הוא חשוב מחיטין רק מחמת שדק נפיש בטירחא וההיפך בתאנים ורמונים דג"כ לא חשיבי אלא מחמת שהן גדולים לא בפיש בטירחא כמו חטין ולא איפשיטא ואסירי וכ"כ הרא"ש ז"ל וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז אבל הרמב"ם בפט"ו כתב לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז:

המוצא גוזלות בדרך כו' דין זה נלמד מסוגיא דגמרא דפ' לא יחפור ועבד"ר: ומש"ר אם אין שובך כו' הרי הן שלו בסמוך בסוף הסעיף יתבאר מל' רבי' שזה אפי' במדדה ואע"פ שכל המדדה אינו מדדה אלא נ' אמות מ"מ האי דאשתכח חוץ מנ' אמות נפיק ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא עכ"ל רש"י שם. ולכאורה נראה דר"ל דאמרי' כיון שראינו שנדד חוץ לנ' נדד נמי טובא ותלי' ליה ברובא דעלמא אבל זה דוחק כיון דקיי"ל דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אלא נ"ל דר"ל דקם ליה בתורת מפריח כמו דדינו של מפריח הוא של מוצאו כן זה נמי של מוצאו אבל לא מטעמא דמפריח דשם הוא של מוצאו מפני דתלי' דנפרח משם ובמדדה אמרי' דמעוברי דרכים נפל ורובן הן עכו"ם וק"ל ועבד"ר: ואם מצאן בתוך נ' כו' טעם דנ' אמה במדדות הוא משום דכל גוזלות מליין כריסייהו בליקוט שיעור נ' אמה כדאיתא בגמ' פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג ע"א) וגם התוס' כ"כ אהך עניינא שם ע"ב בד"ה ניפול הנמצא כו' ע"ש: בשביל של כרמים כו' שע"י הכרמים נדדה חוץ לנ' ומ"מ לא תלי' ברובא דעלמא משום דכל הממדה אי חזי לקיניה כשמחזיר ראשו מדדה ואי לא לא מדדה והאי אי מעלמא אתא לא מצי חזי לקיניה דכרמים מפסיקין לפניו גמרא. ובעוברי דרכים נמי לא תלי' כל היכא דמצינו למימר דאתיא שם ע"י דידוי לפי שסתם עוברי דרכים משמרים מה שבידם שלא יפול ועבד"ר ובחידושים: אחר הרוב אפי' הוא רחוק כו' דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדלעיל (סי' רנ"ט סעיף ח'): פי' שאין יכולין לפרוח אבל אם יכולין לפרוח כצ"ל: בכל ענין הן של מוצאן פי' משום דאזלינן בתר רובא ואמרי' מעלמא אתו וכנ"ל:

במקום המשתמר כו' בפרק אלו מציאות. וכלל דברי רבינו שג' דינים יש בזה. משתמר לגמרי. ומשתמר קצת. ואינו משתמר כלל. והך בבא במשתמר לגמרי הוא ועבד"ר: כגון קורדום או טלית בצד גדר כו' כיון עד שהניחם מדעת כו' שכן דרך עובדי אדמה להניח שם כלי מלאכתן ומלבושן כ"כ התוס' (סוף דף כ"ה) והרא"ש והוא מברייתא (ריש דף ל"א) וצ"ל דיש חילוק בין שהניח בצד גדר דמיקרי מקום משתמר ובין אחורי גדר דמיקרי אינו משתמר לגמרי כ"א קצת כמ"ש במשנה וגמרא (דף כ"ה ע"ב) וכ"כ ר' ירוחם בהדיא האי חילוק ע"ש: אם ידוע שבעליו כו' כצ"ל: אפילו אם אין בו סימן ואצ"ל כו' כן הוא בספרי רבינו ור"ל ל"מ אם יש בו סימן בגופו דלא יגע בו כדי שלא יטריח על בעליו ואי משום כדי שלא יפסידו בעליו לזה ליכא למיחש דכל המוצאו מונח שם יטלנו ויכריז עליו אלא אפילו אין בו סימן בגופו והוא יודע של מי הוא והו"א דיטלנו להחזירו לו דילמא ימצאנו אחר ולא ידע של מי הוא ויטלנו לנפשו קמ"ל כיון דמצאו במקום המשתמר לאו שם אבידה עליה להתחייב בהשבתה. וי"מ דה"ק אפילו אין בו סימן דהו"א דנתייאשו ממנו הבעלים קמ"ל דלא ואמרינן דאין זה אבידה שחייב בהשבתה וז"א דא"כ לא הו"ל לסיים ולכתוב דאין זה אבידה שחייב בהשבתה דמשמע דס"ד שיטלנו כדי להשיב אלא הו"ל לסיים ולכתוב דאין זה יאוש להחזיקו לנפשו דהרי יש לו סימן מקום דאמרינן דהניחם שם. אבל באשר"י (דף קל"ג ע"א) כתב ל"מ אם אין בו סימן מצד עצמו דלא יגע דהרי לא יוכל להדר לבעליו כ"א בסימן מקום ושמא בעליו לא יתן לבו היכן הניחו והוי יאוש שלא מדעת אלא אפילו יש בו סימן וכן הוא בתוס' וכן מוכח בסמוך בדברי רבינו שכתב בנמצא בשבילן אם יש בו סימן כו' נוטלו ומכריז ור"ל משא"כ ברישא במקום משתמר דאפילו יש בו סימן לא יגע בו: ואם נטלן להוליכן לביתו יחזירן למקומן כו' והוליכן לביתו לא יחזירן כו' כצ"ל וכן הוא באשר"י:

כמו כריכות קטנות כו' פי' עמרים קטנים: שאין בהן סימן לפי שמסתמא כל הכריכות קושרין בשוה נמצא שאין סימן בחפץ ומקום לא הוה סימן לפי שמתגלגלים: הניחום שם בעליהם להקל ממשאם כו' פירוש כשהיו עומדים לפוש: ושכחום שמה ונתייאשו פי' נתייאשו מיד טרם שיבוא ליד המוצא משים דאיידי דחשיבי ארגיש תיכף בשכחתו וכמ"ש רבינו לקמן (סימן רס"ב ס"ט): כגון שבילין שבשדות סתם שביל שבשדה מן הצד הוא ולהכי מיקרי משתמר קצת: אם יש בו סימן בין בגופו בין במקום האי בין במקום יתור הוא שהרי אחר זה כתוב ואם אין סימן בגופו אם הוא דבר שיש לתלות שהונח שם יש סימן במקום כו' וליישב זה היה נראה לגרוס דאפילו אם אין כו' וה"ק אם יש סימן בין בגופו בין במקומו נוטל ומכריז וחזר ומפרש דבריו דמ"ש בין במקומו היינו דאפילו אם אין סימן בגופו שייך סימן במקומו אם הוא דבר שיש לתלות כו': כיון שאינו נשמר כו' כלומר להכי ודאי ניחא להו להבעלים שהמוצא יטלנו ויכריז: אם הוא דבר שכשנתלה כו' כלומר אם יש לתלות שהונח שם מדעת ונמצא שיש סימן במקום (וכגון אלומות גדולות כו') נוטל ומכריז אע"ג דלאו ודאי הוא שהניח שם מ"מ מספק מחמירין: (וגם) [וג'] מטבעות כו' פי' שגם בהן יש סימן מנין כדלקמן (סימן רס"ב ס"י): כגון אלומות קטנות שמתגלגלין פי' ע"י רגלי בני אדם ההולכין שם ואע"פ דהשתא מיירי רבינו במצאו במקום המשתמר קצת דהיינו שאין בני אדם מצויין שם מ"מ אותו יחיד שהולך שם מנשתפו ומגלגלו ממקומו דרך הילוכו ולפ"ז מש"ר לקמן (סימן רס"ב סי"ג) אבל מצאן בר"ה הרי הן שלו ל"ד ר"ה קאמר אלא כל שרשאין בני אדם לילך שם אע"פ שאינן מצויין שם ר"ה מיקרי (וע"ל סימן רע"ד) ויש הוכחה לזה ממ"ש שם ברישא כגון שדה זרועה משמע שדה זרועה דוקא מיקרי רה"י אבנ שדה קצורה או שאינה זרועה או שביל שבשדה ר"ה מיקרי לענין זה כיון שרשות לבני אדם לילך שם ודוק: שמא נדדו שם כו' עד ואם יטלנו יפסידנו לבעליו פי' דאף אם יבואו בעליו ויאמרו במקום זה שמצאוהו שם הנחנוהו אין מאמינים להם להחזיר לידם ע"י סימן מקום זה דאמרינן שמא מיד אחר נפלו במקום אחר ונתגלגלו לכאן ומש"ה לא יטול ויבואו הבעלים אלו בעצמן וידעו מקום שהניחוהו שם ויטלו את שלהם אם האמת אתם: כבר נתחייב בהשבה מעליא לפי שהאבידה היא ודין השבה יש בה וצריך לעשות השבה מעליא משא"כ במקום המשתמר לגמרי וכנ"ל בס"י: והרמב"ם כתב אם נטלו הוא שלו כו' עבד"ר וצ"ע למה לא כתב ג"כ הא דפליג הרמב"ם עם הרא"ש וכתב דאפילו יש בו סימן לא יטלו לכתחילה כיון שהן ספק הינוח וכדי שלא יטריח על בעליו ועיין בסי' רס"ב בסעיף י' בדין מצאן כשיר כחצובה שם כתב רבינו פלוגתת הרא"ש והרמב"ם ועמ"ש שם בפרישה: ולא נהירא עיין בדרישה:

המוצא באשפה כלים מכוסים כו' משנה וגמרא שם (דף כ"ה ע"ב). שמדעת הטמינום שם כו' כיון שאינה עשויה להפנות וכדמסיק אינה בכלל אבידה שיהיה מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם: והרי היא של מוצאה שאם לא יטלם זה יטלם אח"כ עכו"ם בעת שיפנהו ועמ"ש בסימן שאחר זה: אבל כלים קטנים כו' פי' כגון סכין או שפוד וכיוצא בהן ודוקא בכלים קאמר שיש בהן סימן אבל אם נמצא שם דבר שאין בו סימן אז אם אינה עשויה להפנות לא יגע בו ואם עשויה להפנות לכאורה נראה דיטלנו ויהא מונח בידו אם לא שהוא דבר חשוב דידע מיד בנפילתו דהוה יאוש מדעת וזה דומה לראה דבר שנפל מג' או מב' ואין בו סימן שכתב רבינו בסימן רס"ב ע"ש: