דין המוצא במקום שניכר שאינ׳ אבידה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רס״א

ביום אין זה אבידה כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ב' ולא כרשב"א שכ' המ"מ בשמו שגם באלו בג' ימים זה אחר זה הוי אבידה עכ"ל לפום ריהטא שגג בזה דרשב"א כ"כ אטלית בצד גדר דברייתא כשמצאו ג' ימים זה אח"ז הרי זה אביד' כמו בחמור ובחמור באמצע יום לא הוי אבידה אפילו אחר כמה ימים והרמב"ם לא חילק בטלית בצד גדר וס"ל דלעולם לא הוי אבידה אפי' אחר כמה ימים וזה מבואר בה' המגיד שם וק"ל:

בין הכרמים חייב כו' ע"ל סי' רס"ג ס"ב:

וי"א דאבידה מדעת הוי כו'. והב"י כתב על זה דלאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם גם הב"ח כ' דהעיקר כהרמב"ם ולפענ"ד לא ירדו לס"ד הטור דאין כוונת הטור להשיג בסברא דמסתמא כיון שאינו מפקח על נכסיו מפקירם () אלא כוונתו להשיג דאבדה מדעת דאמרי' בש"ס בכל דוכתא פירושו דהוי הפקר וכמו שמוכח גבי אשפה (שאינה) עשויה לפנות דקאמר בש"ס אביד' מדעת היא והיינו ע"כ דהפקר הוי והוא שלו וכמש"ל סי' רס"א [ר"ס] סי"א וה"נ מוכח בש"ס ר"פ אלו מציאות דקאמר ר"ש פירות מפוזרין הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל מיני' אמר מר עוקבא הכא במכנשתא דבי דרי עסקי' דאביד' מדעת היא (פרש"י דאבדה מדעת היא שלא נפלו ממנו ומדע' הניחום הוי הפקר) אלא דאבד' מדעת בכל דוכתא פירושו שהוא הפקר ולהרמב"ם צריך לומר דאבדה מדעת דהכא אין פירושו כמו אבדה מדעת דהתם והוא דוחק גדול ומה שהכריע הב"ח מלקמן סי' רע"ג ס"ג ומהו ההפקר שיאמר אדם נכסים אלו הפקר כו' לאו מלתא היא דודאי ה"ה בדבר שניכר מחשבתו שמפקירן הוי הפקר כדאמרי' לקמן סי' רס"ד ס"ה גבי דבש ושרפה [ושפכ'] וכן בס"ס תי"א גבי סתם גללי' אפקורי מפקר להו וכה"ג () בכמה דוכתי הלכך עיקר כהטור וכן משמע מדברי הגהת אשר"י שהבאתי לעיל ר"ס ר"ס ע"ש שוב מצאתי להדיא בתו' פ"ק דשבת דף י"ח ע"ב ובאלו מציאות דף ל' ע"ב שכתבו והא דקאמר גבי גיגית נר וקדרה אפקורי מפקר להו אע"ג דליכא ג' התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו ע"כ:

מצא חמור כו'. בטור כתב עוד וז"ל כגון טלית בצד גדר והמחבר השמיטו וסמך אמ"ש בסי' שלפני זה בריש סעיף י':

ביום אין זה אבידה. בטור כתב ז"ל אפילו כמה ימים זה אח"ז מפני שניכר שאין זה אבידה אלא דרך בני אדם להניח ולעשות כן בכוונה וכן נראה מדעת המחבר שהוא כלשון הרמב"ם פט"ו מגזיל' ולא כרשב"ם [כרשב"א] שכתב המ"מ בשמו שגם באלו בג' ימים זה אחר זה הוה אבידה:

ה"ג בלילה או אם רואה חמור וכליו כו'. ה"ז אבידה ופיר' חמור וכליו הפוכין כגון אוכף ומרדעת שרגילין להיות חגור על החמור ומצא שאינן מונחין עליו כדרכן:

בפנות היום. כן הוא לשון הרמב"ם שם פט"ו וז"ל כשיפנה הלילה לקרות היום והיינו בהשכמה ולשון הגמרא בקדמיתא ובחשכתא ולשון הטור הוא בבוקר השכם והיא היא:

ובנשף. ר"ל או בנשף וכן בטור ור"ל או סמוך לפנות ערב:

שלשה ימים זה אחר זה. לשון הגמרא עד ג' ימים אימר אתרמוי' אתרמי ונפקא טפי לא:

משום אבידת קרקע שמקלקל הכרם ונפקא לן מדכתיב כל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכמ"ש המחבר בס"ס רנ"ט:

של עכו"ם א"צ להחזיר בגמרא איתא בהדיא דאם היתה רצה בין הכרמי' שאז יש לחשוש שמתקלקלת רגליה דרך ריצתה בקוצי' ובשרשי אילנות דמצויי' בכרם דבזה גם בשל עכו"ם חייב להחזיר משום אבידת בהמת ישראל גם ברמב"ם כתבו בקיצור שם בפט"ו דין ב' ע"ש והטור והמחבר השמיטוהו ועד"ר כתבתי קצת טעם על השמיטתן אותו:

אם עומדת ברשות הרבי' כו'. דכיון שעומדת ברשות הרבי' נראה שהיא מותעה ובודאי תברח משם:

ואע"פ שאסור לרואה דבר זה כו'. נראה דדוקא נקט רואה דבר זה שרואה שהשליכו בידים אבל אם מצא כיס מונח בר"ה חייב להחזיר כיון דיש בו סימן אימר דנפל מבעליו ולא נתייאש ממנו אם לא במקום דרוב עכו"ם וכדלעיל בסי' רנ"ט והטע' דאסור לרואה ליטול לעצמו דס"ל להרמב"ם דאף אם זה אינו חושש לשמור ממונו מ"מ מה להן לאחרי' לקחתו ולא קראו בגמרא אבידה מדעת אלא לענין שאין המוציא חייב להחזירו לו או להכריזו וכמ"ש ג"כ דעת הרמב"ם באשפה העשויה לפנות בס"ס שלפני זה והטור חולק בשניהן וס"ל דדברי' הללו מ"ה קראן הגמ' אבידה מדעת משום דה"ל כאלו הפקירן וכל הקודם ליטלו זכה בהן וזה שמסיק מור"ם ז"ל וכתב וי"א כו':

(ס"ד דהוי הפקר) זו דעת רבינו ונראה לכאורה להביא ראיה מהא דר"פ אלו מציאות באכנשתא דבי דרי עסקי' דאבידה מדעת היא והתם הוה של מוצאו אבל נראה שאני התם דאנן סהדי דזה לא יטריח עצמו בשביל קב בד' אמות ונר' לפענ"ד דדברי הרמב"ם עיקר וראיה מפ' הספינה דף פ"ז ולעיל סי' קפ"ח השולח בנו אצל החנוני וצלוחית בידו ונתן לו באיסר שמן ושיבר את הצלוחית ואבד את האיסר דס"ל לרבנן חייב לשלם הצלוחית והאיסר והשמן פרכינן והא צלוחית אבידה מדעת היא ופי' הרשב"ם ואע"ג דגם הפונדיון שנתן להתנוק הוי אבידה מדעת מ"מ בחזרה יפה מחייבים חכמים כיון דלא שדריה רק להודיע שישלח לו ע"י גדול אי סלקא דעתך דבמקום דהוי אבידה מדעת הוי הפקר הא זכי בו החנוני בפונדיון שקיבל מן התינוק ואמאי ישלמנו לאבי התינוק אלא על כרחך דאין הפקר גמור אלא האי גברא לא חש לאיבוד מעותיו ואם ישבר ישבר ה"נ גבי מציאה כן הוא נלפענ"ד אלא שאין בידי להכריע:

ביום. בטור כתב וז"ל אפילו כמה ימים זא"ז מפני שניכר שאין זה אבידה אלא דרך בני אדם להניח ולעשות כן בכוונה וכ"נ מדעת המחבר שהוא כלשון הרמב"ם פט"ו מגזילה ולא כרשב"א שכתב הה"מ בשמו שגם באלו בג' ימים זא"ז הוה אבידה עכ"ל הסמ"ע ולפום ריהטא שגג בזה דרשב"א כ"כ אטלית בצד גדר דברייתא כשמוצאו ג' ימים זא"ז ה"ז אבידה כמו בחמור. ובחמור באמצע יום לא הוי אבידה אפילו אחר כמה ימים והרמב"ם לא חילק בטלית בצד גדר וס"ל דלעולם לא הוי אבידה אפילו אחר כמה ימים וזה מבואר בהה"מ שם. ש"ך:

ימים. לשון הש"ס עד ג' ימים אימר אתרמויי אתרמי ונפקא טפי לא:

בר"ה. דכיון שהיא עומדת בר"ה נרא' שהיא מותעה ובודאי תברח משם. סמ"ע:

הפקר. והב"י כת' ע"ז דלאו מלתא היא שבשביל שאינו חושש כו' גם הב"ח כתב דהעיקר כהרמב"ם ולע"ד לא ירדו לס"ד הטור דאין כוונתו להשיג בסברא דמסתמא כיון שאינו מפקח על נכסיו מפקירם אלא כונתו להשיג דאבידה מדעת דבכל הש"ס פירושו דהוי הפקר וכמו שמוכח גבי אשפה כו' דאמרינן אבידה מדעת היא והיינו ע"כ דהפקר הוי והיא שלו וכמ"ש בסי' רס"א סי"א. וה"נ מוכח בר"פ אלו מציאות דקאמר ר"ש מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו כו' דבי דרי עסקינן דאבידה מדעת היא פרש"י שלא נפלו ממנו ומדעת הניחום הוי הפקר אלמא דאבידה מדעת בכל דוכתא פירושו שהוא הפקר ולהרמב"ם צ"ל דאבידה מדעת דהכא אין פירושו כמו אבידה מדעת דהתם והוא דוחק גדול ומה שהכריע הב"ח מסי' רע"ג ס"ג ומהו ההפקר כו' לאו מלתא היא דודאי ה"ה בדבר שניכר מחשבתו שמפקירן הוי הפקר וכמ"ש בסי' רס"ד ס"ה גבי דבש ושרפה וכן בש"ס גבי סתם גללים אפקורי מפקר להו וכה"ג בכמה דוכתי הלכך עיקר כהטור וכן משמע מדברי הג"א שהבאתי ר"ס ר"ס ע"ש (ס"ק ב') שוב מצאתי להדיא בתוספות פ"ק דשבת דף י"ח ע"ב ובאלו מציאות דף ל' ע"ב שכתבו והא דקאמר גבי גיגית נר וקדרה אפקורי מפקר להו אע"ג דליכא ג' התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו ע"כ. ש"ך:

ביום כו'. גמ' שם:

או כו'. מתני' שם:

שלשה כו'. דמ"ש עד גי' עד ולא עד בכלל וכן מפורש בבריי' שם ומפ' דלא קאי רק אפרה כמימרא דרב:

עומדת בר"ה. גירסתינו ברמב"ם עומדת חוץ לתחום וכשיטתו לפסוק כלישנא בתרא בכ"מ וכמ"ש במ"מ. דגי' עומדת בר"ה אין לו שחר וגם למה השמיט הא דר"י:

רועה בעשבים. בבריי' ל"א א' וכגי' הרי"ף ורא"ש וש"פ ובגמ' הוא ט"ס דלגי' שלנו הא אח"כ שקלא וטריא בגמ' בהא:

וי"א כו'. לחומרא בדאורייתא. הרא"ש:

המאבד כו' ב"מ כ"ה ב' ל"א א' ב"ב פ"ז ב':

וי"א דרפת כו'. כמש"ש אינה מתעה מדקתני כו' והרמב"ם מפ' לה שנפתחה הדלת מאליו וכיוצא:

ואע"פ כו'. שמפ' שהתורה פטרתו רק מדין לא תוכל להתעלם אבל חייב משום גזל כיון שלא אפקריה וראיתו ממ"ש בב"ב שם בשלמא כו' ואע"ג דאיסר ושמן נמי אבידה מדעת אלא כיון שבא לידו חייב לשלם וע"ש ברש"י ותוס': (ליקוט) ואע"פ שאסור כו'. כמ"ש בנדרים מ"ה א' וכמש"ל סי' רעג ס"ז דאינו הפקר עד שיפקיר בפני א' ומד"ס עד שיהי' בפני ג' והרב כ' שם וי"א דאפי' כו' לכך כ' כאן וי"א כו' ועמ"ש בסי' רעג (ע"כ)