על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר - טור חושן משפט סימן רס״ב

כל אבידה שאינה ש"פ בשעת אבידה ובשעת השבה איכי חייב בה וכו'. בפרק א"מ אסיק רבא פרוטה שהוזלה א"נ פרוטה שהוקרה לכ"ע פטור כי פליגי ת"ק ורבי יהודא בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה ת"ק סבר אשר תאבד איכא ור' יהודא סבר ומצאתה בעינן דאיכא שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה והלכה כת"ק ואיכא לתמוה אדברי רבינו ששינה לשון התלמוד מלשון מציאה ללשון השבה דאלמא דס"ל דאפילו היתה ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אם הוזלה מקמי השבה אינו חייב בה ותימה דזו מנין לו דבקרא לא מידכר כ"א אבידה ומציאה כדדרשינן אשר תאבד ומצאתה ואפשר לומר דס"ל לרבי' דומצאתה דסיפא דקרא מקושר עם השב תשיבם דרישא דקרא וה"ק קרא דאשר תאבד מאחיך ומצאתה השב תשיבם ולפיכך בעינן שתהא שוה פרוטה בתחלה בשעת אבידה ובסוף בשעת השבה ובסמוך יתבאר בס"ד דדברי רבינו מוכרחים מסתמא דתלמודא בפרק הזהב ופרש"י לשם:

אפי' היתה ש"פ בשעת אבידה וכו' כ' הרמב"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה ע"כ. וכתב הרב המגיד דעת הרב ז"ל דאע"ג דאסקינן בגמרא דבעינן שתהא ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ"ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ"ל והרב בס' כסף משנה כתב וז"ל דברי ה"ה תמוהין שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא עכ"ל גם פה בספר ב"י כתב על דבריו וצ"ע וכל זה לפי שהבין מדברי הרמב"ם דלא מצריך אלא שיהא ש"פ בשעת מציאה אע"פ שלא היה ש"פ בשעת אבידה היפך מאי דאסיקנא בגמרא ולפעד"נ דלא עלה זה ע"ד הרמב"ם ולא ע"ד הרב המגיד דפשיטא הוא דבעינן שתהא ש"פ בשעת אביד' דאם לא היתה ש"פ בשעת אבידה אינו חייב להחזי' כיון שלא נאבד ממנו שום ממון אע"ג דחזרה והוקרה ומעיקרא קא טעה תלמוד' וקס"ד פרוטה שהוקרה איכא בינייהו דת"ק ור' יהודה ולא הוה קס"ד דחייב אפילו לא היתה ש"פ בשעת אבידה אלא דכתיב לכל אבדת אחיך כדכתבו התוס' אבל לפי האמת לכל אבדת אחיך איצטריך לכדדרשי' בספרי אין לי אלא אלו בלבד שאר אבידה מנין ת"ל לכל אבידת אחיך אבל לא צריך קרא שתהא ש"פ בשעת אבידה ולכן לא דיבר מזה הרמב"ם ולא אתא אלא לאורויי דאם היתה ש"פ בשעת מציאה אע"פ דהוזלה בין מציאה להכרזה חייב להכריז עליה וכתב כן מהא דאיתא בפרק הזהב דתנא דידן דתנא ה' פרוטות ותני גזל ותני אבידה איצטריכא ליה למיתני גזל דש"פ יוליכנו אחריו אפילו למדי ואיצטריכא ליה נמי למיתני אבידה דהמוצא ש"פ חייב להכריז ואע"ג דזל ופי' רש"י ואע"ג דזל בין מציאה להכרזה דאלמא דאפילו לא חזרה והותרה מקמי הכרזה חייב להכריז עליה וזאת היא דעת ה"ה שכתב דאע"ג וכו' כלומר דאע"ג דלכ"ע בעינן שתהא ש"פ בשעת אבדה ובשעת מציאה אפ"ה כיון ששוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך להכריז עליה אע"ג דהוזלה ולא חזרה והוקרה מקמי הכרזה דאין לנו אלא שתהא ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אע"ג דהוזלה בתר הכי. אכן אכתי קשה מדברי רבינו דמפרש דבעינן שתהא ש"פ בשעת השבה דאם כן חולק הוא אדברי הרמב"ם שהביא כאן בסתם ולא כתב עליו שום השגה ויש לומר דסבירא ליה לרבינו דגם הרמב"ם ס"ל דשעת מציאה דקאמר תלמודא היינו שעת השבה ואם בשעת השבה אינו ש"פ אינו חייב להחזיר אלא מיהו אע"ג דלא חייב להחזיר אא"כ ש"פ בשעת השבה מ"מ לענין הכרזה חייב להכריז עליה אע"ג דזל מקמי השבה דדילמא תחזור ליקרותה ותהיה ש"פ לבתר ההכרזה ולכן הביא דברי הרמב"ם ולא השיג עליו דסבירא ליה לההוא דהזהב כך פי' דחייב להכריז עליה אף על גב דזל בין מציאה להכרזה משום דדילמא תחזור ליקרותה בתר הכרזה ותהיה ש"פ בשעת השבה ומכאן הכריח רבינו דבתר השבה אזלינן דאל"כ הא דקאמר תלמודא המוצא ש"פ חייב להכריז עליה אע"ג דזל היכי מפרשינן לה דאם ר"ל כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב להחזיר אפילו לא חזרה והוקרה לא היה צריך לומר חייב להכריז עליה אלא הו"ל לומר המוצא ש"פ חייב להחזיר אע"ג דזל ואם ר"ל דאינו חייב להחזיר כיון דהוזלה אחר המציאה אם כן למה צריך להכריז עליה כשהוזלה בתר מציאה והדברים ברורים כשמש ודברי רבינו עיקר והם מכוונים עם דברי הרמב"ם ואין כאן טעות ודוק:

ואפילו אבדה וכו'. פי' דהיכא דאית ביה שוה ב' פרוטות חיישינן דילמא שותפין נינהו וכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אבל אי לית ביה שוה ב' פרוטות אפילו את"ל דכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אכתי לית ביה ש"פ לכל חד מתרתי והא דלא חיישינן דילמא תרי מחלי לגבי חד נראה דכיון דלא שמעינן להו דמחלי אלא דאנן הוא דאמדינן דעתייהו כיון דשותפי נינהו ולא קפדי אהדדי דילמא אחליה למנתיה אם כן מסתמא כי אחליה למנתיה לתרווייהו אחליה בשוה דתרווייהו שותפין דידיה הוו ולא עדיף חד מחבריה ודכוותיה בכל חד מינייהו אמרינן דילמא אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי והכי משמע להדיא לישנא דגמרא מדקאמר אע"ג דלית ביה אלא שוה ב' פרוטות דהול"ל אע"ג דלית ביה אלא ש"פ אלמא דוקא ב' פרוטות: ומ"ש ואם אח"כ נודע וכו'. נראה דהכי משמע ליה לרבינו מדין קציעות ותאנה דאע"ג דבשעת מציאה לא נודע לו דבעל התאנה ידע דנפלה ומייאש מ"מ כיון דלסוף נודע לו ה"ה שלו:

אין המוצא מציאה וכו'. משנה וגמרא ר"פ א"מ: ומ"ש כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וכו'. הכי איפסיקא הלכתא כרב נחמן דאמר גלימא מכריז ויתבאר בס"ד בסימן רס"י סעיף ד':

ומ"ש לפיכך המוצא מעו' וכו' ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וכו'. כ"כ שם הרא"ש ואיכא לתמוה דבגמרא מותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מעיגולי דבילה וככרות של נחתום דהרי אלו שלו אמאי והא לא ידע דנפל מיניה ופריקו התם נמי אגב דיקירי מידע ידע בהו ופרש"י דיקירי כובד משאם עכ"ל והשתא מאי דוחקיה דהרא"ש ז"ל ששינה מה שפרש"י ומה שכתב ב"י כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ"ל לא ידענא מי הגיד לו דבמחרוזות ליכא כובד דפשטא דסוגיא משמע דהמקשה דנקט בקושיא עיגולי דבילה וככרות של נחתום לאו דוקא הני אלא מכולהו דקחשיב להו במתניתין קא מקשה ומאן דפריק אכולהו פריק אגב דיקירי מידע ידע בהו אכן לפעד"נ דדברי הרא"ש ז"ל בנויים על פי דברי התוספות בדיבור הראשון פרק אלו מציאות שבאו ליישב מ"ש דבכריכות לא הוי שלו אלא בר"ה אבל לא ברה"י ובעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין הוי שלו אפילו ברה"י ומפרשים דאליביה דרבא דקיי"ל כמותו דסימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום נמי הוי סימן מיירי הכא בכריכות ליכא סימן ובר"ה מקום נמי לא הוי סימן משום דמינשתפי אבל ברשות היחיד הוי מקום סימן דמיירי דאשכח דרך הינוח אבל עיגולי דבילה וכולהו דקחשיב אין בהם סימן והוי שלו אף ברה"י ומיירי דמצאם דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא"ת ואמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה ויש לומר דכריכות איידי דיקירי אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם עכ"ל ולפ"ז צריך לומר דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין דהוי שלו אפילו ברה"י היינו משום דהוי דרך נפילה לפי שאין דרך להניחם על הארץ אפילו עומד לפוש אלא פורס טלית על הארץ ומניחן עליו וכיון שמצאן על הארץ בודאי נפלו שלא מדעת ואיירי בדלא יקירי דהווה הוא דיפלו שלא מדעת וכל זה אליבא דרבא והא דמשני אגב דיקירי מידע ידע בהו אינו אלא לאביי ולא לרבא כך היא דעת התוס' וקשיא ליה להרא"ש דכיון דקיימא לן כרבא דמקום הוה סימן [וסימן] העשוי לידרס הוי סימן וקיי"ל נמי כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש השתא ליכא למימר דטעמייהו דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתני' הוי משום כובד משאם דאם כן מאי שנא מכריכות דאינן שלו אלא בר"ה ולפיכך סבירא ליה להרא"ש דצריך לפרש טעמא אחרינא דעיגולי דבילה וכל אינך אינו אלא כיון דמידי דמיכל נינהו אי נמי מידי דחשיבי כמו לשונות של ארגמן קא ממשמש בהו ואפשר נמי דלמסקנא היינו דקמשני אגב דיקירי כלומר אגב דחשיבי ויקירי בעיניו קצתם מטעם דמידי דמיכל וקצתם דחשיבי טובא אף ע"ג דלאו מידי דמיכל נינהו מידע ידע בהו והא דפי' רש"י יקירי כובד משאם אינו אלא למאי דקס"ד מעיקרא דלא הוה קשיא לן אלא אאביי אבל למסקנא דקיי"ל נמי כרבא דמקום הוי סימן וסימן העשוי לידרס הוי סימן צריך לדחוק ולפרש יקירי מל' יקר וחשובות כנ"ל דעת הרא"ש ואחריו נמשך רבינו אלא דאכתי קשיא טובא בדברי הרא"ש והטור שפירשו בגיזי צמר ואניצי פשתן דטעמם דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן דהשתא קשיא מאי שנא מכריכות דדוקא בר"ה הוי שלו אבל לא ברשות היחיד דאינו הווה שיפלו שלא מדעת מחמת כובדן וכו' א"כ בגיזי צמר ואניצי פשתן נמי נימא הכי דאם באת לחלק ולומר דכיון דליכא למימר בהו דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ שהרי אין דרכן להניחן בארץ אם כן בע"כ שנפלו ממנו שלא מדעת אלא דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן א"כ גם בעיגולי דבילה וכל אינך נפרש כך כמו בגיזי צמר ואניצי פשתן ותו דמאי דוחקייהו לפרש בגיזי צמר ואניצי פשתן טעם אחר הוה להו לפרש בהו נמי טעמא דמשום דחשיבי ממשמש בהו כל שעה כי היכי דקאמר גבי לשונות של ארגמן דהשתא הוי ניחא טפי דליכא טעמא דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו וכו' אלא בכריכות בלחוד וצ"ע: ומ"ש והרמב"ם כתב מצא פירות מפוזרים וכו' ולא נהירא וכו'. ע' בב"י שכתב בשם כמה גדולים דמפרשים דלמסקנא דמשני לאביי אגב דיקירי מידע ידע בהו תו לא צריכינן להך אוקימתא דמכנשתא דבי דרי אלא אף בפירות מפוזרים אם מצאם דרך נפילה לאביי הרי אלו שלו דאיידי דיקירי מרגיש בנפילתן ומתייאש מהן ובזה התיישבה השגת רבינו:

וסימן הבא מאליו וכו' והרמב"ם כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודא וא"א פסק כחכמים. נראה דהרא"ש לא היה גורס במשנה דברי ר' מאיר אלא סתמא תנן וכיון דהוה ליה רבים דפליגי אר"י הלכתא כוותייהו וכן נראה מהסוגיא (בדף כ"ג ע"א) דקאמר לימא כתנאי ר' יהודא אומר וכו' מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו וכו' מדלא קאמר תלמודא מכלל דר' מאיר סבר וכו' אלמא דסתמא תנן אבל הרמב"ם גורס במשנה דברי ר"מ ור"מ ור"י הלכה כרבי יהודא וכן כתב ה"ה בפט"ו מה' גזילה דטעמו דפסק כר"י דלא כר"מ וכ"כ ב"י:

המכוין משקל הדבר או מדתו וכו' לפיכך המוצא מחטין וכו'. הקשה בית יוסף אמאי כתב הרמב"ם במצא שנים חייב להכריז מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפילו עשוי כמגדל אינו חייב להכריז וגם לפרש"י יש לתמוה ב' בדין אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה הם כדאמרינן במצא ב' מטבעות ואי נמי מצא ג' ואינם עשויים כמגדלים וצ"ע עכ"ל ולפעד"נ דהרמב"ם מודה דבמצא ב' בלחוד הרי אלו שלו כמו במצא ב' מטבעות אלא דמצא שנים שנים או יותר קאמר הרמב"ם דהיינו דמצא ב' זוגות כל אחד של שנים דהשתא מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן במנין ד' או ו' או יתר והוה ליה כדין ג' מטבעות העשויין כמגדל דכיון שמצאן זוגות זוגות מורה שהן דרך הינוח והסימן הוא המנין אבל במצאן אחת אחת דרך נפילה הן והוי של מוצאו ורבינו שינה מלשון הרמב"ם וכתב וכן אם מצא מחטין הרבה וכו' והיינו במונחין אלו על גבי אלו דהוי נמי דרך הינוח כיון שאינן מפוזרות אחת הנה ואחת הנה וה"ה. ודאי אם מצאן שנים שנים מונחין זוגות זוגות דפשיטא דהוי דרך הינוח כמו ג' מטבעות כמגדל וכן לפרש"י בשני בדין דמונחין ביחד דהוי נמי דרך הינוח ולא דרך נפילה בד אחד כאן ובד אחד כאן הילכך מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן מנין הבדין ולא דמי לב' מטבעות כמגדל דאע"ג דמונחין ביחד ומראה שהוא דרך הינוח מ"מ כיון דצריך להכריז מטבעות מצאתי כדקיימא לן גלימא מכריז אם כן לא יוכל ליתן בהן סימן מנין דמיעוט מטבעות שנים והרי הן שלו ופשוט הוא:

וכן כלי ופירות וכו' עד וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל. כתב ב"י והרא"ש כתב פרש"י ופי' התוספות ולא הכריע ולכן אני תמה על מה שאמר רבינו על דברי ר"י וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ולפע"ד נראה דמוכרח הוא לפרש דס"ל כפי' ר"י מדכתב אח"כ ונקטינן לחומרא מכל הני שינויי וכו' עד דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי עכ"ל דצריך ביאור דלאיזה צורך כתב דר"פ לא פליג וכו' ונראה ודאי דרצונו לומר דהא דפסק לקולא בדאית ליה אוגנים אפילו מהדר אפיה לפירי בדלא אשתייר ביה היינו טעמא משום דרב זביד משני למשנתינו וברייתא דתני נמי בה דכלי ולפניו פירות הרי אלו של מוצאן בצנא ופירי דהשתא איכא הוכחה שלא היו הפירות בכלי שאם היו בכלי לא היו נופלים מתוכו לגמרי אלא היה נשאר בו קצת שהאוגנים היו מעכבין אותו ומסתמא ודאי ר"פ לא פליג עליה בהא אלא דאתא לאוקמי אידך ברייתא דתנא חייב להכריז נמי בצנא ופירי וכגון דאישתייר ביה א"נ דלא אישתייר ביה ובדלית ליה אוגנים ולישנא מציעא דמפליג בין מהדר אפיה ללא מהדר אפיה היינו נמי בדלית ליה אוגנים אבל בדאית ליה אוגנים ולא אישתייר ביה אפילו מהדר אפיה לפירי הרי אלו [של מוצאן] זאת היא דעת הרא"ש במ"ש דר"פ לא פליג וכו' ליתן טעם לפסקו וכיון דטעם זה אין לו מקום אם לא ע"פ פר"י ולא ע"פ פרש"י דמפרש דרב זביד מוקי ליה למתני' בכובא וכיתנא מכלל דהסכים הרא"ש לפר"י דרב זביד מוקי למתניתין בצנא ופירי ודוק:

המוצא דבר שאין בו סימן וכו' עד סוף הסימן. נראה דאע"ג דבמוצאו במקום שאין ת"ח מצויין שם וכו' אינו חייב להכריז מ"מ אם הת"ח מרגיש שאבד דבר ששבעתו העין אינו מתייאש ואם יבוא ויאמר אע"פ שאיני יכול ליתן סימן יש לי בו טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו ואם אמר שלי הוא מחזירין וכך נראה מבואר מפשט דברי הרמב"ם הביאו ב"י והסכים לזה:

נראה פירושו דאע"ג דלא היה שוה פרוטה בשעת הכרזה מאחר ששוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה חייב להשיב וכן נראין דברי המ"מ פי"ג מהלכות גזילה וב"י לא הבין דברי הרמב"ם בדרך זה והניחו בצ"ע:

ובפרק אלו מציאות כתב נ"י דה"ה שאינו רחב רק שמונחים זו ע"ג זו ולא דמשמע כן בדברי הטור

ולא קשה כלל דאין כל הדברים שוין דשאני מטבעות דכל אדם יש לו מעות אצלו ודרכן לאבדן דרך נפלה ולכן בעינן שיהיו מונחים דרך מגדלים שיהא בו סימן ובלא זה חיישינן דילמא דרך נפילה נפל וכבר אייאוש ממנו אבל מחטים ויתדות וכיוצא בהן אין דרכן של בני אדם לשאת אותם אם לא הצריכם לכך וכל הנושא אצלו מאלו דברים יודע מניינן ומדקדק בכך וע"כ מנין הוי סימן כנ"ל:

כתב [בנימוקי יוסף] פרק א"מ ד' פ"א ע"ב ואפילו יודע התגר של מי הוא אפילו הכי אין חייב להחזיר דכבר אייאוש מהן בעליהן שסובר התגר אינו יודע למי יחזיר

(ב) כל אבידה שאינה שוה פרוטה כו' עד אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה כו' בפ' א"מ (דף כ"ז ע"א) ת"ר אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה ר' יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו ומסיק רבא בפרוטה שהוזלה א"נ פרוטה שהוקרה לכ"ע פטור כי פליגי בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה מאן דאמר אשר תאבד איכא למ"ד ומצאתה בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה עד שעת מציאה וידוע דהלכה כת"ק: כתב הרמב"ם כו' והוזלה חייב כו' בפי"ג מהלכות גזילה כ"כ ור"ל הוזלה קודם שעת הכרזה חייב להכריז אע"פ שאינה שוה פרוטה בשעת הכרזה כיון שהיה ש"פ בשעת אבידה ושעת השבה דהיינו שעת מציאה חל עליה מצות השבה ותו לא פקע וכן פירשו בד"מ ועבד"ר:

בד"א שידוע שהן שותפין בו כו' פי' שידוע שכולן עדיין שותפין בו ולא מחל שום א' מהן חלקו ונקט שנפל משלשה במקום שכתוב תחילה של שותפין הרבה והיא היא אבל אין לחייבו מחששא שמא לא היו שותפין בו של א' מהן הוא דכ"ש שהוא שלו שהאובדו מייאש וכמ"ש בסמוך: אפילו בא לידו קודם כו' שמ"מ בהיתר בא לידו ולא בידיעתו תליא מילתא: ואם אינן שותפין הן מתייאשין אע"פ דליתא הלכתא כרשב"א ברוב ישראל כדלעיל (סימן רנ"ט) היינו במי שאבד חפצו שלא במעמד בני אדם ולא ידע מי עבר שם דסבר בעל אבידה ההוא דמשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע הרגל יכריז ואתן סימן ואטול אבל בני אדם שעומדים יחד ונפל מא' מהן חפץ ודאי מייאש מטעם שכתבנו לעיל (סימן ר"ס סעיף ד') דמימר אמר ודאי חבירי ההולכים עמי מצאו והנה כבר אמרתי לפניהם ולא הדרו לי ולדינא לא אוכל לתבעה דכל א' ישמיט עצמו לומר אני לא שקלתי (וכ"כ רש"י) בהדיא האי חילוק (דף כ"ו סוף ע"א) משא"כ לעיל כשמחל א' חלקו אין (אלא) [אלו] השנים מתייאשין שאינם חושדין לו דגנבו מהם כיון שהיו שותפין אלא שמחל חלקו אלא סוברים הם לצערינהו בעלמא קמכוין ובשעה או שתים יחזיר להם וכמש"ר בסמוך אחר זה ועבד"ר: ומ"ש ואם אינן שותפים הן מתייאשים האי מתייאשים לשון רבים ל"ד דהא דוקא כשהוא של א' מהן הוא בר הכרזה לחזרה בהאי דאינו אלא ש"פ ולא כשהוא של שנים אלא ר"ל מתייאשין בו א' מהן למי שהוא וק"ל:

אבידה פלונית כו' דקיי"ל כר"נ דאמר גלימא מכריז ומקרבינן האבידה בכל מאי דאפשר כדלקמן (ריש סימן רס"ז):

אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון כו' האי כגון אולא במקומו קאי וה"ק אבל אין בו סימן בגופו דעל סימן שבגופו שייך לומר בו סימן שבעצמותו הוא הסימן משא"כ בסימן שבמקומו וא"צ להגיה תיבת לא בגופו כמו שמצאתי מוגה במ"ס וק"ל:

ואצ"ל אם הדברים מוכיחים כו' מימרא דר"נ שם: היום או למחר אתפוס כו' כתב הרא"ש (דף קל"ג ע"ג) כי אף אם זה רוצה לישבע היסת שאינו בידו אפ"ה אין זה מחויב להחזיר מאחר שגם לו ברור שזה לקחה מהני תפיסתו וע"ל סימן פ"ז ומכאן יש ללמוד להא דכתב המרדכי פרק שבועת הדיינין כשהיה ראובן בבית שמעון ומצא שמעון תיבתו פרוצה ונוטל מתוכה והוא חושד לראובן דיכול להשביעו היסת כו' וכתבו מ"ו ר"ם בהג"ה בסימן ע"ה סי"ז דה"ה באם תפס משל ראובן בלא עדים אין מוציאין מידו כשלא היה כאן זולתו וגדולה מזו כתב רבינו בס"ס צ' בשם הרמ"ה דמוציא אפילו בדיינין בכיוצא בזה שלן ראובן בבית שמעון ויש עדים שהיו בביתו כלים ומיד כשיצא ראובן נאבדו ע"ש ובש"ע שם ס"ו כתבנו להלכה: אפ"ה חייב להחזיר דאיכא למימר כו' פי' אפ"ה אינו רשאי להחזיקו לעצמו עכ"פ דשמא היו שותפין אלא צריך להכריז ביניהן ואם יוודע שלא היו שותפין אז הוא שלו אפי' הוא שוה הרבה דודאי נתייאש האובדו מיד וכמש"ר לעיל בסמוך ואין אחד מהן חושד לחבירו אלא אומר חבירי מצאה ולצערני הוא שותק ואחר שבעה יחזיר לי רש"י: שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו כו' עד יהא מונח כו' ק' כיון דהן ג' ואיכא למימר ודאי נתייאש כו' א"כ יחזירנו לשלשתן יחד דממ"נ אם שותפין הן בו הרי החזירו לבעליהן ואם אינן שותפין בו אזי אותו שאבדו כבר נתייאש ממנו ומן הדין לא היה צריך להחזירו לידו ומאי מפסיד כשמחזיר לשלשתן יחד וע"ק דהלשון דחוק דמתחיל וכתב ז"ל וצריך להחזיר אפילו אין בו סימן וכתב עליו שאם ראה כו' עד יהא בידו כו' הרי דאינו מחזירו להן בכל ענין לכן נראה לגרוס ואם ראה ממי נפל בוי"ו ולא שאם בשין וענין בפני עצמו הוא דלעיל איירי בראה שנפל מג' ולאחר זמן מה הגביהו דבו שייך לומר דכבר נתייאש ועליו כתב דצריך להחזיר ור"ל דמחזיר לשלשתן יחד מכח הממ"נ כמ"ש ואח"כ דאם ראה ממי נפל כו' ר"ל שמיד כשראה שנפל הגביהו קודם שנתייאש אז הוה דינו דצריך להחזירו לאותו שנפל שמא אינן שותפין ובא לידו קודם שנתייאש ומה"ט אם לא ראה ממי נפל ואין בו סימן צריך להיות מונח בידו וק"ל: כדפרישית לעיל פי' דשמא א' מחל לשנים ולאפוקי פרוטה א' וק"ל:

בד"א [כו'] שנתייאשו מימרא דרב זביד שם: אבל אם ידוע שנתייאשו כו' פי' קודם שבא ליד המוצאו:

וכן המוצא דבר שמוכיח כו' שם מימרא דר' אבא: שומן רב כו' שנתייאשו כו' פי' שאז ודאי נתייאשו:

לפיכך המוצא מעות כו' משנה שם ואדלעיל קאי אמ"ש אבל אם אין בו סימן לא בגופו כו': וככרות של נחתום פי' שסתם ככרותיהן שווין הן לאפוקי של בע"ה דיש בהן סימן: וחתיכות של בשר שאין בהן כו' פי' וחתיכות של בשר שהן נחתכין באופן שאין בהן סי' לאפוקי נחתכין אתלת קרנתא דהוה סימן כמ"ש בסמוך: ולשונות של ארגמן צמר סרוק ומשוך כעין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן רש"י: הרגישו הבעלים בנפילתן כלומר הרגישו מיד בנפילתן: חשיבי פי' ע"י חשיבתן ממשמש בהו וידע מיד בנפילתן: ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות כו' הא דלא פרט נמי חתיכות בשר דתנן שם במשנה ורבי' ג"כ נקט בלשונו לפני זה אפשר משום דבכלל מחרוזות הוא והא ראיה דהתוס' כתבו שם (כ"ג ריש ע"ב) בד"ה ומחרוזות של דגים ז"ל וה"ה מחרוזות של בשר ואע"ג דלענין בשר שנתעלם מן העין הוא סימן דהוא איסור קל דאין הלכה כרב משא"כ בענין אחר ע"ש וא"כ רבינו נקט רבותא דאפילו מחרוזות בשר אין בו סימן וא"צ להכריז וכ"ש חתיכות בשר: מידי דמיכל הוא וחשיבי עבד"ר: והרמב"ם כתב מצא פירות כו' בפט"ו מהלכות גזילה כ"כ: ולא נהירא כו' במכנשתא דבי דרי ר"ל ואם כדברי הרמב"ם הו"ל לאוקמי למתניתין בכל ענין ומיירי בדאשכח הפירות בדרך נפילה אלא ודאי אפילו מצאם דרך נפילה אפ"ה חיישינן דילמא אתיא לידו קודם שיתייאשו ועבד"ר: מכנשתא דבי דרי פי' בשעת אסיפת הגרנות: כדפרישית לעיל סימן ר"ס סעיף ח': וידוע שנתייאשו פי' שנתייאשו מתחלה קודם שבא ליד המוצאו וק"ל: אבל המוצא ככרות כו' שם במשנה: וחתיכות בשר כו' שיש בהן סימן פירשו בגמרא אע"ג דיהיב סימן בחתיכה אי הוה דדפקא או דאטמא לא הוי סימנא עד דיהיב סימן איך נחתך כי הא דרב דרכו הוא למחתך אתלת קרנתא וכמ"ש רבינו בסמוך בסי"ו בהדיא: קודם שיפתחו האוצרות כו' מקור דברים הללו הם שם פ' א"מ (דף כ"ב ע"ב) באוקימתא דאביי ויש שם ב' פירושים פי' רש"י והתוס' כתבו שם על פרש"י שאינו נראה להן והנה נראה לפרש כל דברי רבינו בזה ע"פ פי' רש"י ופי' התוס'. לפי' התוס' הוא זה שכתבו שכל חביותיהם היו מגופין למעלה במגופה של חרס וכל בע"ה שהיה לו יין למכור עשה מגופת חביותיו משונה מחבירו וע"י אופן עשיית המגופה היה כל בע"ה מוכר חביותיו ולכן נקרא רושם וקודם שנפתחו האוצרות היינו קודם שהגיע זמן מכירת היין ואז המכירה אינה שכיח וזש"ר חביות הנמצאות קודם שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתן כלומר שאופן עשיית רשימת החביות הוא סימן כיון שאין כל בעלי הבתים רושמים בשוה לכן אם יבוא הרגיל למכור ליתן הסימן מהדרינן ליה ולא חיישינן שמכרו ואם חנוני הלוקח יין נותן הסימן מהדרינן ליה ולא חיישינן שמא של חנוני אחר הוא שקנה ג"כ מבע"ה זה וממנו נפלה כיון דלאו שעת מכירת יון הוא ואין זה שנפל ממנו החבית מתייאש וחייב להכריז אבל אחר שנפתחו האוצרות שהגיע ומן מכירת היין ובע"ה א' מוכר לכמה בני אדם שוב אינו חייב להכריז משום דבעליהם מתייאשים לומר המוצא לא יחזיר לי באמרו שמא מחנוני אחר נפל ואין הרשימה סימן וגם הלוקחין אין יכולין לטעון טענת ברי שהוא שלו מה"ט ומכ"ש שאין מחזירין אותן לבעלי בית המוכרים מה"ט שמא מכרו ומלוקח נפל ואח"כ אמר ועוד אפילו כו' ור"ל ועוד איכא טעמא אחרינא אצל בע"ה המוכר דאפילו אי יבוא ויתן סימן מיוחד שאינו רגיל בשאר חביות ואין הנכנסים לבע"ה לקנות מרגישין באות' סימן אפ"ה אין מחזירין לו כיון דהוא זמן מכירה ושמא מכרו כו' ואף שלא נזכר זה בגמרא נראה דלמדו רבינו מדין שטרות הנמצאין שכתב רבינו (בסימן פ"ה ס"ח) דאין מחזירין מה"ט אפילו אומר סימן מובהק שבשטר ע"ש ומ"מ נראה דכאן דוקא לבע"ה כתב רבינו דלא יחזיר הא אם חנוני שאינו רגיל למכור חביות מחזירין לו בסימן מובהק מיוחד ומ"מ א"צ להכריז דמסתמא אין לחביות סימן כ"א הרשימה וק"ל. וגם ע"פ פירש"י נוכל לפרש כל דברי רבינו בזה שכתב שאין סימן ברשימה עצמה להיות לכל בע"ה רשימה מיוחדת אלא שהמגופה רשומה בטינא לאחר שפותחין החביות קאמר (והוא סימן משום שקצתן נושאין החביות בלא רשומת המגופה בטינא אלא מניחין המגופה עליו כן פירש"י בשינויא קמא שאמר הא ברשום הא במציף פי' שמונח המגופה עליו בלא רשימת טינא אבל בשינויא בתרא דקודם ולאחר פתיחת האוצרות א"צ לזה דמניחין המגופה עליו בלא רשימה ע"ש) וקודם שרגילין למכור אין רגילין לפתחם כלל אלא המגופה עם החבית סתומה בשוה ואין לו סימן כלל מש"ה כשנמצאת זו החבית שהיא נפתחת ונרשמת בטינא מיחשב לסימן משא"כ לאחר שרגילין למכור ולפתוח חביותיהן שאז נמצאין רשומין הרבה מש"ה אין ברשימה סימן ופירוש זה כתבו הרמב"ם פט"ו דהלכות גזילה ואבידה וכמ"ש המ"מ ונראה שכ"כ מדכתב הרמב"ם שכל הכדות כך היו רשומים דלפי' התוס' הול"ל שכל כדי בע"ה א' רשומין הן וק"ל ויתיישבו ג"כ דברי רבינו ע"פ פי' זה ומה שמסיק רבינו וכתב ועוד אפילו אם יתן בע"ה כו' ר"ל יתן בו סימן מובהק אחר וכמ"ש לפי שיטת התוס' וק"ל ובאמת שכך נוח לי לפרש דברי רבינו ע"פ פרש"י דאילו לפי' התוס' לא הו"ל לקצר אלא לפרשו אבל הראב"ד כתב שם כפי' התוס' ע"ש ועכ"פ ל"נ דברי ב"י בזה שפי' ריש דברי רבינו אליבא דרש"י: ומש"ר ועוד אפילו אם יתן כו' כפי' התוס' ודוק. ואגב אכתוב ליישב בגמרא דל"ת לפרש"י מאי מקשה המקשן או למה לא מתרץ ר' זירא שם דהמשנה דקתני יכריז מיירי ברשום והברייתא מיירי בעדיין לא נפתח החבית מעולם דאז אין שם סי' וצ"ל דס"ל דמסתמא כל שנמצא בשוק היינו לאחר שנפתחו האוצרות למכור ומש"ה מוקי ברשום ובמציף ע"ש ודוק: ופי' ר"י דוקא במלאים כו' כ"כ בשמו בהגהות מרדכי דכשהם חסרים לא שייך למיחש לשמא מכרו דא"כ איך לא ירא שמא משעת המכירה לקח קצת מהמדות שמסתמא הלוקת חבית חסר אינו עומד לאוצר אלא לשתותו או למכרו מיד אלא ודאי האמת אתו שלא מכרו עדיין וק"ל: מצא ציבורי פירות כו' הא דכתב ציבורי לשון רבים לשון משנה נקט וה"ה ציבור אחד כיון דמקום הוה סימן וכן הוא בגמרא ע"ש (דף כ"ה ע"א) דקאמר ז"ל ציבורי פירות כו' שמעת מינה מנין הוה סימן תני ציבור פירות שמעת מינה מקום הוה סימן תני ציבורי פירות ופרש"י זיל הכי קמדחי ליה זיל הכי קמדחי ליה שמעת מינה דלטעם סימן מקום גרסי' ציבור פירות ולפי מ"ש בדרישה דנראה לגרוס בדברי רבינו ג"כ ציבורי מעות וכלשון המשנה א"ש דכתב ציבורי וכצ"ל מצא ציבורי פירות ומעות ועבד"ר:

וכן אם מצא כו' פי' נמי חייב להכריז: ויכריז מטבעות מצאתי כך אמרו בגמרא ועמ"ש בסמוך: וזה יאמר ג' הן כו' דודאי שלו הן דאל"כ מנא ידע שהן ג' שמא ב' או ד' או ה' הן משא"כ בשנים דכיון שמכריז טבעא כאילו מכריז שנים מצאתי שרוב מיעוט שנים ותו אין סימן באומר שנים הן: ואצ"ל שעשויין כמגדלים עבד"ר: וכן המוצא א' מכאן כו' פי' נמי חייב להכריז ויכריז טבעא: אבל מצא ב' אפילו כו' וא"ת יהיה מקום סימן וי"ל דתרי אתרמו ונפלו אהדדי ואינו מוכח שהונחו שם א"נ בדברים קטנים כמטבעות לא שייך שיהיה מקום סימן ועבד"ר: פי' מקצתו כו' ולשון שלחופי לשון יציאה כלומר יצאה מזה הונחה ע"ז כמו שיכל את ידיו מתרגם בירושלמי ושלחיף את ידוהי: וכתב הרמב"ם ז"ל דלא יטול בפי"י מהלכות גזילה כ"כ: וא"א הרא"ש ז"ל כתב נוטל ומכריז טעם פלוגתתן נראה דהרא"ש ס"ל כיון דלא איפשיטא האיבעיא אי אמרי' דהוי דרך הנחה ואז יהיה לבעל אבידה סימן מנין ואי הוה דרך נפילה ואז מייאש נפשו שאין בו סי' מנין דא' נפל כאן וא' כאן ומש"ה נוטל ומכריז ובזה נדע דאם איש א' הניחם שם יבוא ויתן סימן מנין ויחזירם לו ואי לא יבוא שום אדם אזי ודאי דרך נפילה בא שם ויחזיקם לנפשו והרמב"ם ס"ל כיון דיש להסתפק שמא הניח שם לא יגע בו שיבוא בעליו אחריו ויטלנו משא"כ כשיטלנו ויבוא זה ויראה שאינן במקומן יתייאש נפשו מהן באמרו שכבר נתפזרו וע"ל ס"ס ר"ס סי"א בפרישה בדין מצאו במקום המשתמר קצת דכתבתי בפרישה דגם שם פליגי הרא"ש והרמב"ם בכיוצא בזה ע"ש: בסימני מקום נ"ל להגיה בסימני מנין ומקום: או אפילו שמו כתוב עליה ופי' שמו של הבא ואומר שלי ולאפוקי מי"מ דר"ל שמו של מלך דאין זו ראיה דשלו היה מעולם ולמה לי טעמא דשמא הוציאה: ושמא הוציאה ומאחר נפלה פי' דומיא דחבית יין שכיון שאינו עומד אלא למכירה חיישינן שמא מכרו והרמב"ן והנ"י פירשו בע"א ולכי אותו פי' אם יש לו סדק מכריזין ומחזירין בסימן סדק ועבד"מ בעמוד שהביאו:

ראה שנפל סלע כו' מימרא דרבא שם: אלא שחושש אולי אמצא כו' לשון הגמרא מבורר יותר וז"ל מימר אמר כי היכי דנפיל מינאי דידי הכי נמי נפיל מאינש אחרינא ומשכחנא מידי ע"כ ומ"מ מהאי טעמא לחוד דשמא של אחרים הוא היה אסור להמוצא ליקחנו כיון דמזה ודאי נפל ומאחרינא הוא ספק מש"ה צריך לטעם שודאי נתייאש וק"ל:

מצא עמרים קטנים כו' משנה שם ופירש"י כן ע"ש: ברשות היחיד כגון בשדה זרוע כו' דוקא נקט רבינו שדה זרוע וכל שאינה זרוע רה"ר מיקרי וכן מוכח ממ"ש רבינו לעיל (סימן ר"ס סעיף י"א): אם ניכר שדרך נפילה כו' מפני כו' שבגופן אין סימן שכל עמרים בין גדולים בין קטנים נקשרים בשוה ומקום נמי ליכא דהא לא ידע היכן נפל מיניה:

אבל מצאם בר"ה כו' משנה וגמרא שם: כל דבר שיש בו סימן כו' שהוא נדרס (שם דף כ"ב) וכרבא דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן ופרש"י דבר שיש בו סימן בגופו אע"פ שמונח במקום שרבים דורסים שם והחפץ נמוך ונוח לידרס וסבר רבה דא"צ להחזיר אפילו עדיין סימן עליו ובעליו נותנין הסימן משום דודאי נתייאש כיון דעשוי לידרס ולבטל הסימן ורבא ס"ל כיון דמ"מ איתא לסימן בעינו חייב להכריזו דס"ל דבעלים אינן מתייאשין דסוברים ישראל ראשון המוצאו לא ידרוס עליו אלא יטלנו ויכריז ונותן בו סימן ובזה תבין שמש"ר כל דבר שיש בו סימן ר"ל שעדיין הסימן עליו ומ"ש אפילו הוא ברה"ר שהוא נדרס כו' ר"ל שהרה"ר הוא נדרס ברגלי אדם ובהמה והול"ל שבעל האבידה נתייאש ממנו בסברו שהסימן כבר נתבטל בדריסת הרגל שדורסין שם קמ"ל ושם אליבא דרבא קאמר בגמרא דכריכות קטנים בר"ה שאינו חייב להכריז ה"ט משום דלית בהו סימן בגופן וכריכות גדולים בר"ה חייב להכריז אע"פ שאין בו סימן משום דמקום הוה סימן וכמש"ר לעיל בסמוך וע"ש בגמרא (דף כ"ב):

ואיני יודע למה פסק כו' עבד"ר:

המוצא מחטין וצינוריות שם (ריש דף כ"ד) ופרש"י מזלגיות קטנות שטוין בהן זהב: שאין מניינן סימן כו' ומה"ט גופא לא שייך למימר שיתן סימן שהיה בבד שדרך העולם לחרזן בבד ומקום לא שייך שיהיה סימן דבדברים קטנים כ"כ א"א לכוין המקום כמ"ש לעיל: וזה יאמר ב' בדין הן כו' ומיירי כשנמנאו כשהיו כרוכין יחד דלא נתייאש הבעל כיון דיכול לומר סימן מנין כשזה יכריז מחטין מצאתי יאמר שני בדין היו וכמ"ש בדרישה ע"ש: וכן אם מצא מחטין הרבה כו' נ"ל דמסברא דנפשיה כתב רבינו כן וטעמו דהוה דומיא דציבורי פירות וציבורי מעות דקיי"ל דיש בהן סימן כמ"ש לעיל (סעיף ט') דכיון שהם ציבורי מחטין ודאי לאו דרך נפילה הן אלא הניח אותן בכיון לכאן ולכן הוה מנייינם סימן אלא שלפי זה גם מקום היה ראוי להיות סימן ואפשר דאה"נ א"נ מחטין איידי דזוטרי טובא אפילו בציבור א"א לכוין המקום ולפי מ"ש בדרישה דמדברי ר' ירוחם ותוס' נראה דהאי דבדין מיירי כשניכר שהונחו כאן כגון שמקושרין יחד או בשום אופן ואם כן הך סיפא דרבינו נמי מיירי בכה"ג והרבה ל"ד אלא ר"ל יותר משנים באופן שיכול ליתן סימן במניינן וק"ל ועיין בדרישה:

חתיכת בשר כו' עד אבל כשנותן סימן בחיתוכה כו' כבר כתבו רבינו לעיל (ס"ט) אלא דשם כתב דהמוצאה חייב להכריזה וכאן קאי אסימן ולומר דחיתוכה הוה סימן ועפ"ז קצת יתור הוא דהא חדא באידך תליא:

הלוקח פירות כו' משנה שם דף כ"ו: אם צרורים כו' פי' המעות צרורים ומונחים בפני עצמן בתוך הפירות חייב להכריז דהא אפשר שיתן סימן אפילו באופן עשיית הקשר וכ"ש שיכול ליתן סימן מנין כנ"ל ועבד"ר: ואם הם מפוזרים פי' ואז ודאי דרך נפילה באו ומש"ה הבעלים מתייאשין שלא יחזיר להם המוכר שיאמר לו דילמא משל אחר הן: וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן והוא ששהו בידו כו' האי והוא ששהו בידו (קאי) אכשהתגר בעצמו מצאן דלפני זה קאי וה"ק כיון שלא מצאן עד ששהה כשיעור עירוב דאז הוה יאוש מדעת כשמצאן לאפוקי אם מצאן קודם שיעור עירוב אף אם לא בא עדיין בעל המעות אחריהן מ"מ משעת מציאה עליו להחזירן דהו"ל יאוש שלא מדעת ועד"ר שהבאתי לשון התוס' שמוכח מלשונו כן וישבתי לשון הרא"ש דלא משמע מדבריו כן ע"ש: והוא שדשן כו' כצ"ל:

מצא חמור ואוכף כו' מימרא דרבא שם דיליף מיתורא דקרא:

וכן כלי ופירות בתוכו כו' עד אם אחורי הכלי כנגד הפירות כו' ז"ל הגמרא (דף כ"ה) תנינא להא דת"ר מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו כו' ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז כו' אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי ולא קשיא הא דאשתייר בה מידי הא דלא אשתייר בה מידי ואיבעית אימא הא והא דלא אשתייר בה מידי ולא קשיא הא דהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא הדרי אפיה לגבי פירי ואיבעית אימא הא והא דהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ליה אוגניים לצנא הא דלית ליה אוגניים לצנא ופרש"י הא בכובא וכיתנא כו' הא דקתני כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי הן שלו מיירי בכובא וכיתנא גיגית מוטלת פשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר בה מידי וה"ה לכיס ולפניו מעות מה"ט משא"כ בצנא ופירי דעבדי דשרקי ונפלי כולהו מיניה והתוס' כתבו שר"י פי' אדרבה פירות כיון דאינם מחוברין יחד אילו הוי נפלי מזה הכלי היה קצת מהם נשאר בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היה ונפל ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל נקטינן לחומרא מכל הני שינויים כו' ע"ש ועד"ז כתב רבינו (ומה שיש לדקדק בלשונו כתבתי בדרישה ע"ש) וכן נראה דעת הרי"ף שהביא לכל הני שינויים דרב פפא וכ"כ הרמב"ם: אז מחזירין הפירות אגב הכלי כצ"ל ועבד"ר: ומש"ר לרש"י ז"ל בכל ענין הם של מוצאן נתבאר ממ"ש דר"ל בין יש לו אוגנים בין אין לו ואפילו פניו דכלי לגבי כיתנא אבל ודאי אם נשאר שם דבר מהכיתנא צריך להכריז: ומש"ר ולר"י בכל ענין הן של הנותן סימן בכלי ר"ל אפילו אחורי הכלי נגד הכיתנא וכן מוכח מדברי הרא"ש שם לפי מאי דנקיטנא לחומרא דבצנא ופירי היכי דאשתייר ביה ובכובא וכיתנא אפילו לא אשתייר ביה חייב להכריז לפי' ר"י אפילו לא מהדר אפיה לגבי הפירי והכיתנא ע"ש ודוק: וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עבד"ר:

אם התובעו ת"ח כו' לפיכך כו' ר"ל כיון שטביעות עינו של ת"ח הוי כמו סימן של אדם אחר מש"ה המוצא במקום שת"ח מצויין חייב להכריז שאז הת"ח (ודוקא ת"ח וכמ"ש בסמוך) אינו מייאש אבל במקום שאין הת"ח יושבים הת"ח מייאש ויאמר שהמוצאו יתלהו ברוב ישראל שאין מחזירין להן בטביעות עין ולא יכריזנו וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן ודלא כהרמב"ם ספי"ד דגזילה דמשמע מדבריו דחייב להכריז אפילו במקום שאין ת"ח יושבין כל כלי ישן ששבעו עין שמא של ת"ח הוא ויבוא ויכירנו בטביעת עין וכן פירשו ב"י ע"ש: ומ"ש שלא נתייאשו הבעלים פי' הת"ח שאבדו כשהוא בעל אבידה אבל ישראל שאבדו שם ודאי מייאש נפשו שאף שהמוצאו שם יכריזו לא יחזירנו לו בטביעות עין ושמא (שמא) של ישראל אחר הוא שעבר שם במקום שיושבין הת"ח וק"ל: שאומרים המוצאו פירוש הת"ח אומרים המוצאו יחשוב כו': במקום שת"ח יושבין חושב שמא כצ"ל ומקום שיושבין ת"ח הן בתי מדרשות וכנסיות וכ"כ המ"מ: אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא פרש"י (ד' כ"ג בסופו) מסכתא יש בידך מסכתא זו אע"פ שהיא סדורה בפיו יאמר לאו ומדת ענוה היא זו פוריא שימשת מטתך יאמר לאו ומדת צניעות הוא או אושפיזא שאלוהו על אושפיזא אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לאו כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינן מהוגנים ויכלו את ממונו עד כאן לשונו והרמב"ם פירשו בע"א עבד"ר וסימן על זה אל"ף קטן ר"ת "אושפיזא "לימוד "פוריא שבשלשה דברים הללו יקטין עצמו וישנה מפני ענוה וצניעות וגם סימן לזה אלף פיך לומר איני יודע ופי' אלף למד ור"ל בר"ת של אלף תלמד פיך ותרגילהו לומר עלייהו איני יודע וק"ל: