וְכׇל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כׇּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃

התורה מוסיפה ש״כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה״. רש״י מבאר שמכיוון שנאמר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר ״והאבדתי״ לימד על הכרת שאינו אלא אבדון. אבן עזרא מעיר שיש הפרש בין ״והאבדתי״ ל״ונכרתה״ אך אינו יכול לפרשו. תרגום אונקלוס מתרגם ״והאבדתי״ - ואובד. כך מזהירה התורה בעונש חמור על העושה מלאכה ביום הכיפורים. ביאורו של רש״י שהכרת הוא אבדון מלמד על חומרת העונש. הפסוק משלים את האזהרה של הפסוק הקודם: כשם שיש עונש על אי העינוי, כך יש עונש על עשיית מלאכה, ובכך מודגשת קדושת היום משני צדדיו.