כִּ֤י כׇל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ׃

התורה מזהירה ש״כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה״. אבן עזרא מבאר שזה מן הבניין שאין נקרא שם פועלו, ושזה אות שמי שיודעים עליו שאינו שומר מצווה זו כפי שאנו נשמרים - נכריחנו להתענות. הוא מוסיף שטעם איסור המלאכה הוא שלא תהיינה הנפשות מתעסקות אלא בבקשת כפרת העוונות. חזקוני מבאר שהאזהרה על העינוי למדנו, ואת העונש - כרת - למדנו מ״ונכרתה״. כך מדגישה התורה את חובת העינוי ביום הכיפורים בעונש חמור על המבטלו. הקישור בין איסור המלאכה לבקשת הכפרה מלמד שכל היום מכוון לתשובה, ושהעינוי אינו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להתפנות לחשבון הנפש.