וַיִּקְרָא כ״ג · א׳

פסוק זה פותח את פרשת המועדות בלשון המקובלת של דיבור ה׳ אל משה, כפי שמתרגם אונקלוס בלשון דיבור והוראה. אף שאין כאן פירוש מיוחד מן המפרשים הקלאסיים, מן הפשט עולה שהתורה מדגישה שכל דיני המועדים הבאים בהמשך הפרק - שבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות - נמסרו במפורש מפי ה׳. פתיחה זו מכינה את הקורא לפרשה מקיפה שעניינה לוח המועדים של ישראל וזמניהם הקבועים. הדגשת מקור הדברים באה ללמד שהמועדים אינם מנהג אנושי אלא מועדים אלוקיים, ״מקראי קודש״, שנקבעו בידי ה׳ לזמנים מיוחדים של קדושה בשנה.