הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {פ}

ה׳ הוא המוציא את ישראל מארץ מצרים להיות להם לאלוהים. רש״י מבאר ש״המוציא אתכם״ עניינו על מנת כן, כלומר שה׳ הוציא את ישראל ממצרים על מנת שיקיימו את מצוותיו, ומבאר ש״אני ה׳״ מלמד שהוא נאמן לשלם שכר. אבן עזרא מבאר שהזכרת ״המוציא אתכם״ וחתימת ״אני ה׳״ הן הדיבור הראשון שהוא עיקר כל המצוות, ומוסיף שלאחר שהזכיר את קודשי בני ישראל, הזכיר את הימים שיקריבו בהם את העולות, והתחיל מן השבת. הפסוק חותם את הפרק בזכרון יציאת מצרים כטעם לקיום המצוות. יציאת מצרים היא היסוד לחובת ישראל לשמור את מצוות ה׳, שכן ה׳ הוציאם ממצרים על מנת שיהיה להם לאלוהים. בכך מקשרת התורה בין הגאולה לבין קבלת עול המצוות, ומכינה את המעבר לדיני המועדים.