וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃

השוכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו ודמיהם בם. רש״י מבאר את הביטוי ״משכבי אשה״ כדרך המעשה. אבן עזרא מבאר ש״תועבה עשו״ נאמר כאשר הנשכב אינו אנוס, כלומר כששניהם עשו מרצון. הפסוק אוסר את המעשה ומכנה אותו תועבה, ומטיל עונש מיתה על שני המעורבים ברצון. אבן עזרא מדגיש שהאחריות והעונש חלים כאשר שני הצדדים פעלו מרצון, ולא במקרה של אונס. התורה מכנה את המעשה בשם ״תועבה״ כדי להדגיש את חומרתו, ומעמידה עליו את אותו עונש חמור החל על שאר העריות שנמנו בפרשה, מתוך שמירה על הסדר והקדושה שקבעה התורה.