וַיִּקְרָא כ׳ · י״ב

השוכב עם כלתו, אשת בנו, שניהם מומתים, תבל עשו ודמיהם בם. רש״י מבאר ש״תבל עשו״ הוא לשון גנאי, ובלשון אחר עניינו שמבלבלים את זרע האב בזרע הבן. אבן עזרא מבאר בקצרה שכלתו היא אשת בנו, ומפנה לביאורו על המילה ״תבל״ במקום אחר. הפסוק אוסר קשר עם אשת הבן ומטיל על שני הצדדים עונש מיתה. הביטוי ״תבל״ מבטא ערבוב ובלבול של הסדר המשפחתי הראוי, פגיעה חמורה במבנה המשפחה ובקשרים שבתוכה. התורה מדגישה את חומרת המעשה בכינוי הגנאי שהיא נותנת לו, ומטילה את האחריות על שני העושים אותו במלואה.