התורה מלמדת שכל נפש - אזרח או גר - האוכלת נבלה וטרפה, מכבסת בגדיה ורוחצת במים ונטמאת עד הערב ואחר כך טהורה. רש״י מבאר שהכתוב מדבר בנבלת עוף טהור, שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה, ומכאן שהיא מטמאת באכילתה. אבן עזרא מבאר שהתורה הזכירה עניין זה בהמשך לחיה ולעוף שאינם קרבים, והזכירה את האוכל נבלה בעבור הצייד. הוא מוסיף שאם עשה זאת בזדון עובר בלאו, ואם בשגגה מביא חטאת. כך משלימה התורה את דיני הטומאה הנובעים מאכילת נבלה וטרפה, ומורה על דרך ההיטהרות.
ובעבור שהזכיר חיה שאיננה קרבה וכן עוף הזכיר כל נפש אשר תאכל נבלה שאיננה קרבה גם היא גם הזכירה בעבור הציד אם בזדון הוא עובר בלאו וילקה ואם בשגגה יביא חטאת. ואם טען טוען והלא הכתוב אמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה התשובה כי זה גר תושב וכן כתוב והגר הגר בתוככם לא נעזבנו שיאכל נבלה רק הנכרי שיבוא בשערינו נתן אותה לו ויאכל אותה לחוץ: