התורה מסיימת ומזהירה שאם לא יכבס בגדיו ולא ירחץ את בשרו, ״ונשא עוונו״. רש״י מבאר שאם יאכל קודש או ייכנס למקדש בעודו טמא, חייב על טומאה זו ככל שאר הטומאות, ושעל אי רחיצת גופו הוא ענוש כרת ועל אי כיבוס בגדיו במלקות. אבן עזרא מבאר ש״ונשא עוונו״ פירושו תמיד, עד שיסלח לו ה׳ בעונש שיביא עליו. הוא מוסיף שפרשה זו נסמכה לפרשת העריות שבפרק הבא משום שבסופה מדובר על מעשה ארץ כנען. כך חותמת התורה את דיני הטומאה בהדגשה שההיטהרות היא חובה, ושהמזלזל בה נושא באחריות למעשיו.
ונשא עונו. תמיד והוא יסלח עונו בעונש שיביא השם עליו ובעבור שהזכיר דברי השעירים שהיו עושים במצרים נסמכה זו הפרשה והעריות על מעשה ארץ כנען כי כן מפורש בסוף:
