וְאִם־תַּחְתֶּ֩יהָ֩ תַעֲמֹ֨ד הַבַּהֶ֜רֶת לֹא־פָשְׂתָ֤ה בָעוֹר֙ וְהִ֣וא כֵהָ֔ה שְׂאֵ֥ת הַמִּכְוָ֖ה הִ֑וא וְטִֽהֲרוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן כִּֽי־צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָ֖ה הִֽוא׃ {פ}

אם הבהרת עמדה במקומה ולא פשתה בעור, והיא כהה, אין זו צרעת אלא ״שאת המכוה״ - רושם המכווה בלבד, והכהן מטהר. הפסוק מקביל לדין הצרבת בשחין. אבן עזרא מסביר ש״והיא כהה״ פירושה כפי שביאר קודם, ומעיר שבפסוק המקביל בשחין לא הוזכר ״כהה״ לפי שהבהרת שם עמדה כפי שהייתה. חזקוני מבאר ש״כהה״ מוסב על ״לא פשתה״: כלומר לא פשתה ולא כהה, כפי שפירש בעניין השחין. יציבות הנגע ללא התפשטות מלמדת שאין זו צרעת אלא צלקת של המכווה.