וַיִּקְרָא י״ב · ה׳

וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טׇהֳרָֽהֿ׃

הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים

טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור

במילים פשוטות

כשיולדת האישה בת, ימי הטומאה והטוהר נכפלים: היא טמאה ארבעה עשר יום כדין נידתה, ואחר כך יושבת שישים ושישה ימי טוהר. אבן עזרא בפסוקים הסמוכים מבאר שהמספרים ניתנו לפי זמן היווצרות הוולד, והנקבה כפלים מן הזכר. אור החיים מדייק מלשון ״ואם נקבה תלד״, שלכאורה היה אפשר לסמוך על ״וילדה״ שנאמר קודם, ומביא מתורת כהנים שהתוספת באה לרבות אף מקרים מיוחדים בלידה. כך משלימה התורה את דיני היולדת גם בבן וגם בבת, ומראה שדין הבת שונה בכמות הימים מדין הבן.
מבוסס על אבן עזרא, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִם נְקוּבְתָא תְלִיד וּתְהֵי מְסָאָבָא אַרְבְּעָה עֲסַר כְּרִחוּקַהּ וְשִׁתִּין וְשִׁתָּא יוֹמִין תֵּיתֵב עַל דַם דְכוּ

Onkelos Leviticus

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד. טַעַם שֶׁהֻצְרַךְ לוֹמַר תֵלֵד וְלֹא סָמַךְ לְמַה שֶׁזָּכַר ״וְיָלְדָה״, אָמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְזֶה לְשׁוֹנָם: אֵין לִי אֶלָּא נְקֵבָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד״, אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בַּלֵּידָה, עַד כָּאן. וְאֵין אֲנִי חוֹלֵק עַל דִּבְרֵיהֶם חָס וְשָׁלוֹם אֶלָּא כְּמוֹסִיף, כִּי מֵאָמְרוֹ ״וְאִם נְקֵבָה״ וְלֹא אָמַר ״וְכִי תֵלֵד נְקֵבָה״ אוֹ ״וְלִנְקֵבָה״ וְגוֹ׳, נִתְכַּוֵּן לוֹמַר אֲפִלּוּ אֵינָהּ וַדַּאי נְקֵבָה אֶלָּא ״וְאִם נְקֵבָה״ פֵּרוּשׁ, סָפֵק, וְאִם כֵּן נִתְרַבּוּ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס כִּי סָפֵק הוּא, וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״תֵלֵד״.

וְאוּלַי כִּי אָמַר ״תֵלֵד״ לְרַבּוֹת אַנְדְּרוֹגִינוֹס, לְמַאן דְּאָמַר (בכורים ד:ב) בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה נִשְׁמָע מִתֵּיבַת ״וְאִם נְקֵבָה״, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ וַדַּאי צַד זַכְרוּת.

וְאוּלַי כִּי תַּנָּא דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים כֵּן סוֹבֵר, שֶׁמְּרַבֶּה טוּמְטוּם מִתֵּיבַת ״וְאִם״, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מֵרִבּוּי ״תֵלֵד״, וְסוֹבֵר כְּמַאן דְּאָמַר בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלָזֶה אָמַר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד״, וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר תַּלְמוּד לוֹמַר ״תֵלֵד״.

אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְיַשֵּׁב הַכָּתוּב לְמַאן דְּאָמַר אַנְדְּרוֹגִינוֹס סָפֵק, לָמָּה הוּצְרַךְ לוֹמַר ״תֵּלֵד״? וְאוּלַי שֶׁגַּם לְמַאן דְּאָמַר סָפֵק לֹא יַסְפִּיק לִמּוּד אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם, מִטַּעַם כִּי סְפֵקוֹ שֶׁל טֻמְטוּם הוּא סָפֵק שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִמָּצֵא נְקֵבָה, וְלָזֶה יֵשׁ לָחוּשׁ לוֹ. מַה שֶׁאֵין כֵּן סְפֵיקוֹ שֶׁל אַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁהוּא עוֹמֵד כָּכָה לְעוֹלָם, וְלָזֶה הוּצְרְכוּ שְׁנֵי רִבּוּיִים. וּלְמָה שֶׁאָמְרוּ בְּרֵישׁ פֶּרֶק בָּתְרָא דְּיוֹמָא (יומא עד.): כִּי לֹא אָתֵי קְרָא לְסָפֵק מִשּׁוּם דְּקַמֵּי שְׁמַיָּא גַּלְיָא אִם זָכָר אִם נְקֵבָה, אִם כֵּן, טֻמְטוּם תִּתְחַיֵּב לוֹמַר שֶׁאֵין טֻמְאָתוֹ כִּנְקֵבָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. וּמֵעַתָּה, גַּם אַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, מִמַּה שֶׁהִשְׁוָה אוֹתָם הַתַּנָּא יַחַד. כְּשֵׁם שֶׁטֻּמְטוּם אֵינוֹ אֶלָּא אַסְמַכְתָּא, גַּם אַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם וְאַסְמְכוּהּ. וּלְחוּמְרָא נֵלֵךְ בּוֹ וְלֹא לְקוּלָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (ב״ב קכז.) אַהָא דְּתַנְיָא: הַמַּפֶּלֶת טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה, עַד כָּאן, פֵּרוּשׁ, יְמֵי טֹהַר דְּזָכָר וִימֵי טֻמְאָה דְּנְקֵבָה לְחוּמְרָא שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, יְעוּיַּן שָׁם דִּבְרֵיהֶם. וּכְפִי זֶה, אָמְרוֹ ״וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד״ שֶׁאָנוּ מְרַבִּים הַסְּפֵקוֹת, אֵינוֹ אֶלָּא לְהַסְמִיךְ לָהּ שֶׁהוּא ״וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם״. אֲבָל יְמֵי טֹהַר אֵין לָהּ אֶלָּא כִּימֵי זָכָר, שֶׁאִם רָאֲתָה מִיּוֹם אַרְבָּעִים לְלֵדָתָהּ, אֵין לָהּ מִשְׁפַּט דַּם טֹהַר.

Vocalized Edition