שְׁמוֹת ל״ב · ב׳

באזני נשיכם. אָמַר אַהֲרֹן בְּלִבּוֹ: הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים חָסִים עַל תַּכְשִׁיטֵיהֶן, שֶׁמָּא יִתְעַכֵּב הַדָּבָר וּבְתוֹךְ כָּךְ יָבֹא מֹשֶׁה, וְהֵם לֹא הִמְתִּינוּ וּפָרְקוּ מֵעַל עַצְמָן:

פרקו. לְשׁוֹן צִוּוּי, מִגִּזְרַת פָּרֵק לְיָחִיד, כְּמוֹ בָּרְכוּ מִגִּזְרַת בָּרֵךְ:

וַאֲמַר לְהוֹן אַהֲרֹן פְּרִיקוּ קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִי בְאוּדְנֵי נְשֵׁיכוֹן בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְאַיְתִיוּ לְוָתִי:

ויאמר, פָּרְקו. על משקל בָּרְכו מהבנין הכבד הדגוש מנהג מצרים היה לשום נזמים באזניהם, וככה כתוב במדינים, כי ישמעאלים הם (שופ' ח כד):

פרקו נזמי הזהב אהרן לשם שמים נתכוין, חשב בלבו אם אומר להם להעמיד עליהם אחד מן הגדולים למחר כשיבא משה לא ירצה לרדת מגדולתו ותרבה קטטה ושפיכות דמים ביניהם, ואם לא אעמיד להם הם יעמידוהו מעצמם וירבה המחלוקת ואם אומר אני אהיה להם לראש יקשה הדבר בעיני משה, אעסיקם בדברים עד שיבא משה ואעשה דבר שאין בו ממשות, וכשיבא משה יבטל מאליו וכן עשה. ולכך אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו׳‎ כמו שפירש״‎י.

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם. כִּי אָמַר אוּלַי יִהְיוּ בֵּינֵיהֶם קַמְצָנִים אוֹ נָשִׁים הַמַּקְפִּידִים עַל תַּכְשִׁיטֵיהֶם וְיִמְנְעוּ אֶת בַּעֲלֵיהֶן מִלִּתֵּן, וְהֵמָּה כִּחֲשׁוּ לְאַהֲרֹן וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם שֶׁל הָאֲנָשִׁים וְאָמְרוּ כִּי לְקָחוּם מִן הַנָּשִׁים, וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט וְהִשְׁלִיכוֹ לָאֵשׁ לְהַתִּיכוֹ, שֶׁהֲרֵי כָּךְ אָמַר אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה ״וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה״ (שמות לב:כד). וּבְלִי סָפֵק שֶׁהִגִּיד לוֹ הָאֱמֶת וְאָמַר לָהֶם אַהֲרֹן שֶׁאַחַר הַהַתָּכָה יַעֲשֶׂה לָהֶם צוּרָה, וְהָיָה דַּעְתּוֹ שֶׁלְּהוֹצִיא כְּלִי לְמַעֲשֵׂהוּ צָרִיךְ הַצּוֹרֵף לְהִתְעַסֵּק בּוֹ לְפָחוֹת יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, וְחָשַׁב שֶׁבְּתוֹךְ כָּךְ יָבֹא מֹשֶׁה. וְהָעֵרֶב רַב עָשׂוּ עַל יְדֵי מְכַשְּׁפוּת שֶׁיָּצָא הָעֵגֶל הַזֶּה מֵעַצְמוֹ וְלֹא עָשָׂהוּ אַהֲרֹן. וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה״ (שמות לב:ד), לְפִי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּהַתָּכַת הַזָּהָב מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשָׂהוּ, וְהָרְאָיָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ״ (שמות לב:כ) וְלֹא נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר עָשָׂה״.

וַיֹּאמֶר. פֵּרוּשׁ, אֲלֵיהֶם הוּא שֶׁאָמַר כֵּן, וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשׁוֹב.

פָּרְקוּ. פֵּרוּשׁ, אַתֶּם וְלֹא הֵם.

נִזְמֵי הַזָּהָב. וְלֹא זָהָב אַחֵר.

אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי. אִם יֶשְׁנָם וְלֹא מוּנָחִים בָּאַרְגָּז, וְלֹא שֶׁיִּלְבְּשׁוּ מֵחָדָשׁ, וְאִם לֹא דָּבָר זֶה מְעַכֵּב. גַּם אָמַר נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ זָהָב עַל כֻּלָּם, וּבְאֶמְצָעוּת כָּל זֶה יִתְעַכְּבוּ זְמַן מָה. גַּם אָמַר וְהָבִיאוּ פֵּרוּשׁ וְלֹא תִשְׁלְחוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֵלַי וְלֹא לְזוּלָתִי וְלֹא עַל יֶדְכֶם. וְטַעְמוֹ שֶׁדָּבָר הַנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי רַבִּים אֵין בּוֹ עִכּוּב וְעַל יְדֵי יָחִיד יִתְעַכֵּב קְצָת, וְהֵם לֹא נִתְעַכְּבוּ וְעָשׂוּ כָּל הַתְּנָאִים זוּלַת הַנְּזָמִים, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא) שֶׁלֹּא רָצוּ הַנָּשִׁים, וְהֵבִיאוּ אֶת שֶׁלָּהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִתְעַכֵּב.