שְׁמוֹת ל״ב · ט״ו

משני עבריהם. הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת נִקְרָאוֹת, וּמַעֲשֵׂה נִסִּים הוּא (שבת ק"ד):

וְאִתְפְּנֵי וּנְחַת משֶׁה מִן טוּרָא וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידֵהּ לוּחֵי כְּתִיבִין מִתְּרֵין עִבְרֵיהוֹן מִכָּא וּמִכָּא אִנוּן כְּתִיבִין:

ויפן. הזכיר במקום הזה וההר בוער באש (דבר' ט טו), וטעם ויפן כאדם מסתכל מה יעשה, וראה כי חייב לרדת מהרה כדרך ויפן כה וכה (למעלה לב):

וטעם בידו. ברשותו, כמו ולקחת בידך עשרה אנשים כי תמהים אנחנו איך יוכל להוריד לוח אחד, ואף כי שנים ביד אחד:

ואחר שהכתוב מפורש שהיו כתובים משני עבריהם, אינם אלה שני האבנים מהאבנים הנזכרים בחשן כי מה שיכתוב מעבר אחד יראה בעבר האחר, ואין פי' כתובים נראים רק כתובים כי כאשר כתב מזה העבר, כן היה כתוב בעבר השני, והנה הלוח עב, ואין צריך מ"ם וסמ"ך שבלוחות שיעמדו בנס כי מחלוקת היא בפירוש מלת אשורית, אם מאושר באותיותיו או על שם שעלה עמהם מאשור ועוד אלו היו נראים יראו הפוכים, ואין ראוי לטעון עלי אם היו אלו האבנים יקרות, והתשובה כי היו יקרות מאוד בעבור מכתב אלהים שהוא חרות עליהם, כי היו צריכים להיות עבות, ואנה ימצא אבן יקרה מאד וארכה אמה ורחבה אמה וחצי ואמה קומתה, ועוד מאין יפסול משה שני לוחות אבנים יקרים כמדת הראשונים, והנה לא ידענו האיך היו כתובים עשרת הדברים בשתי הלוחות ולא יהפכם ע"כ כתוב מזה ומזה הם כתובים אחר שאמר כתובים משני עבריהם ולא נוכל לדעת אם הלוח נכתב כלו, או נשארו לו מארבע פאותיו שיורין כאשר נעשה אנחנו היום בספרים אלו אם היה המכתב עב או דק, ודבר שלא מצאנוהו בקבלה אין טעם לסברותינו:

וּשְׁנֵי לוּחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ. כִּי חָשַׁב שֶׁבְּשׁוּבוֹ אֲלֵיהֶם יָשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, וְאִם אַיִן יִשְׁבְּרֵם לְעֵינֵיהֶם לְכַלּוֹת עֵינֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה.

ויפן וירד משה וגו׳‎ על הסדר באותו יום עצמו י״‎ז בתמוז עד לתת עליכם היום ברכה.

ושני לחת העדת בידו אעפ״‎י שהיה בלבו לשברם הורידם בידו שלא יסתכל בהם הקב״‎ה וירא הכתוב בהם אנכי ה׳‎ אלהיך ולא יהיה לך, ויזכור סורחנם.

משני עבריהם מכתב חלול ולכך היו נוחות להשבר.

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד. צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ וַיִּפֶן שֶׁאֵינוֹ מֵהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיִּפֶן מֹשֶׁה, וְאוּלַי כִּי לָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר מִן הָהָר שֶׁלֹּא לוֹמַר שֶׁחָס וְשָׁלוֹם נָהַג מִנְהַג מִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁפָּנָה עֹרֶף מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה אֶלָּא מִן הָהָר הוּא שֶׁפָּנָה, וְקָשֶׁה אִם כֵּן הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וַיִּפֶן מִן הָהָר״, וְעוֹד קָשֶׁה שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״וַיִּפֶן״ כָּל עִקָּר.

וְאוּלַי שֶׁיְּכַוֵּין לוֹמַר שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, וְהָיָה מִתְיָרֵא מֵהַמַּלְאָכִים, וְהָיָה מְפַנֶּה עַצְמוֹ לְצִדְדֵי הָהָר כְּאָדָם הַנֶּחְבָּא לָלֶכֶת.

עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם (דברים רבה א׳) כִּי לְמָה דּוֹמָה דַּרְכּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה אוֹמֵר ״לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה״ וְגוֹ׳, וּכְשֶׁהָלַךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל הָפַךְ הַסֵּדֶר וְאָמַר ״אַתֶּם חֲטָאתֶם״ וְגוֹ׳ עַד כָּאן, וְהוּא אָמְרוֹ וַיִּפֶן, פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר כְּסֵדֶר פָּנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיָה מַרְאֶה כְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד לִפְנֵי הַמָּקוֹם.

לוּחוֹת הָעֵדוּת. אוּלַי שֶׁרָמַז גַּם כֵּן בְּאָמְרוֹ הָעֵדוּת, שֶׁהֵם מְעִידִים כִּי הֵם כְּתוּבִים כְּתַב אֱלֹהִים, לְצַד הֱיוֹת כְּתָבָם מֻפְלָא מִזֶּה וּמִזֶּה בְּהַשְׁוָאָה, מַה שֶׁאֵין מִכְתָּב זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה אָדָם, כִּי הָאוֹת תִּשְׁתַּנֶּה צוּרָתָהּ מֵעֵבֶר הָאַחֵר. גַּם מַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה ג.) שֶׁאָמְרוּ מֵ״ם וְסָמֶ״ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִים, וְאוּלַי שֶׁהָאוֹת הַזֶּה יִצְטָרֵף עִם אוֹת מַעֲשֵׂה הַלּוּחוֹת וְהָיוּ שְׁנֵי הָאוֹתוֹת לְעֵדוּת, שֶׁאֵין עֵדוּת פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְהוּא אָמְרוֹ וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֲרֵי עֵד אֶחָד, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים עֵד שֵׁנִי.