שְׁמוֹת ל״ב · ט״ז

מעשה אלהים המה. כְּמַשְׁמָעוֹ - הוּא בִּכְבוֹדוֹ עֲשָׂאָן; דָּ"אַ, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כָּל עֲסָקָיו שֶׁל פְּלוֹנִי בִּמְלָאכָה פְּלוֹנִית, כָּךְ כָּל שַׁעֲשׁוּעָיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה בַּתּוֹרָה:

חרות. לְשׁוֹן חרת וחרט אֶחָד הוּא, שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן חִקּוּק, אנטלי"יר בְּלַעַז:

וְלוּחַיָא עוֹבָדָא דַיְיָ אִנוּן וּכְתָבָא כְּתָבָא דַיְיָ הוּא מְפָרַשׁ עַל לוּחַיָא:

והלחת. קדמונינו אמרו כי נגזרו להיותם ככה כאשר פירשתי בראש ס' בראשית, ולפי דעתי כי פי' מעשה אלהים שהיו ככה כמדה הראויה נבראים, והזכיר זה בעבור שהשניים פסלם משה:

יש אומרים כי חרות כמו חרוש, ויש מהפכים אותו, חתר (יחז' ח ח) והנכון שאין חבר לו, אולי הוא כדמות פתוח:

מעשה אלהים המה - ולא פסל אותם משה. אבל האחרונים כתוב בהם: פסל לך.

חרות - כמו חרוט, או חרוש.

והלחת מעשה אלהים המה כלומר כמה דבר גדול חסרו.

וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְגוֹ׳. כָּל פָּסוּק זֶה אֵין כָּאן מְקוֹמוֹ כִּי אִם לְמַעְלָה בַּפָּסוּק ״וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ וְגוֹ׳ לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״, וְשָׁם הָיָה לוֹ לְהַזְכִּיר מַהוּת הַלּוּחוֹת. וְנִרְאֶה לִי לוֹמַר שֶׁכָּל פָּסוּק זֶה הוּא לְהוֹדִיעַ שֶׁהָיוּ הָאוֹתִיּוֹת חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת, כִּי רָצָה בָּזֶה לִתֵּן טַעַם לָמָּה שָׁבַר מֹשֶׁה הַלּוּחוֹת. אֶלָּא לְפִי שֶׁהַלּוּחוֹת הָיוּ מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת. וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (שמות רבה מא ז) חָרוּת, חֵרוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת, וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, וְרַבָּנָן אָמְרֵי חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִים. וְלָמְדוּ כָּל זֶה מִדִּכְתִיב ״חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״ וְלֹא נֶאֱמַר ״חָקוּק״ אוֹ ״כָּתוּב״, אֶלָּא הָיָה מַמָּשׁוּת בְּאוֹתָן אוֹתִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ פָּרָשַׁת יִתְרוֹ עַל פָּסוּק ״וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת״, שֶׁכָּל דִּבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְגַּשֵּׁם וְהָיָה בּוֹ מַמָּשׁוּת עַד שֶׁיָּכְלוּ לִרְאוֹתוֹ, וְנֶחְרְתוּ אוֹתָן דִּבְּרוֹת עַל הַלּוּחוֹת. ״בַּלֻּחֹת״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״עַל הַלֻּחֹת״, שֶׁנִּקְבְּעוּ עֲלֵיהֶם מִלְּמַעְלָה. לְכָךְ דָּרְשׁוּ ״חָרוּת״ לְשׁוֹן חֵרוּת, לוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ בְּנֵי חוֹרִין וְלֹא נִשְׁתַּעְבְּדוּ אֶל הַלּוּחוֹת כְּלָל וְלֹא נִתְבַּטְּלוּ בְּבִטּוּל הַלּוּחוֹת, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת, אִם כֵּן וַדַּאי אֵינָן מְשֻׁעְבָּדִים אֶל חֹמֶר הָאֶבֶן. כָּךְ כָּל לוֹמְדֵי תוֹרָה יִהְיוּ גַּם כֵּן בְּנֵי חוֹרִין מִן הַמַּלְכֻיּוֹת וְיִסּוּרִין וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת. וּלְכָךְ נֶאֱמַר (שמות לד א) ״וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים״, ״כַּדְּבָרִים״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֶת הַדְּבָרִים״, לוֹמַר לְךָ שֶׁאוֹתָן אוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ מִן לוּחוֹת רִאשׁוֹנִים יוּקְבְּעוּ כָּאן. וְאַחַר שֶׁדָּבָר זֶה מוֹרֶה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַלּוּחוֹת קַיָּמִים יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית כְּרוּתָה שֶׁיִּהְיוּ חוֹרִין מִן הַמַּלְכֻיּוֹת, וְעַכְשָׁיו שֶׁחָטְאוּ אֵינָן רְאוּיִים לְכָל הַיִּעוּדִים הַלָּלוּ, עַל כֵּן שִׁבְּרָם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים פב ו) ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם״ שֶׁתִּהְיוּ קַיָּמִים כִּבְנֵי אֱלֹהִים, חִבַּלְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם ״אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן״, כִּי לֹא תִּהְיוּ עוֹד חוֹרִין מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת.

וּמַה שֶּׁלֹּא שִׁבֵּר מֹשֶׁה הַלּוּחֹת תֵּכֶף כְּשֶׁהִגִּיד לוֹ הקב״ה אֵיךְ שֶׁעָשׂוּ הָעֵגֶל, לְפִי שֶׁמַּסִּיק בַּיַּלְקוּט (לב שצג) שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהָיוּ הָאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת הָיוּ אֲבָנִים כְּבֵדִים וְנָפְלוּ מִיָּדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּלְפִי זֶה נוּכַל לוֹמַר שֶׁהָיוּ הָאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת תַּחַת הָהָר כְּשֶׁרָאוּ הָעֵגֶל, וְאָז הִרְגִּישׁ מֹשֶׁה כִּי נִסְתַּלְּקָה מֵהֶם הַקְּדֻשָּׁה, עַל כֵּן שִׁבְּרָם תַּחַת הָהָר דַּוְקָא.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּכָךְ שִׁבְּרָם, לְפִי שֶׁהָיוּ כְּמוֹ שְׁטַר חוֹב עַל יִשְׂרָאֵל, וּשְׁטַר חוֹב שֶׁנִּקְרַע אֵין לַתּוֹבֵעַ בַּמֶּה לְתָבְעָם, כָּךְ לוּחוֹת אֵלּוּ הָיוּ עֵדוּת עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה.

וְיֵש אוֹמְרִים שֶׁשִּׁבְּרָם, כְּדֵי לְהִצְטָרֵף גַּם אֶת עַצְמוֹ עִמָּהֶם בַּחֵטְא, וְיִשְׂרָאֵל גָּרְמוּ שֶׁפָּרְחוּ הָאוֹתִיּוֹת וּמֹשֶׁה שִׁבֵּר הַלּוּחוֹת, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר אֲכַלֶּה אוֹתָם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל, שֶׁהֲרֵי הִשְׁתַּוּוּ בַּחֵטְא. וְעַל זֶה אָמַר מֹשֶׁה ״וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם״, רוֹצֶה לוֹמַר וְעַתָּה נִתְחַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁגַּם אֲנִי חוֹטֵא כְּמוֹתָם, וְאִם כֵּן אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם מוּטָב, וְאִם לָאו אֲזַי גַּם לִי לֹא תִשָּׂא, וְאִם כֵּן ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ״.