וַיִּנָּ֖חֶם יְהֹוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ {פ}

וְתַב יְיָ מִן בִּישְׁתָא דִי מַלִיל לְמֶעְבַּד לְעַמֵהּ:

וינחם. חלילה להנחם השם רק דברה תורה כלשון בני אדם, כמו ויעל (ברא' לה יג) וירד (שם יא ה) ישמח ד' במעשיו (תה' קד לא) ויתעצב אל לבו (ברא' ו, ו) והנה שמואל אמר, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם (ש"א טו כט), ושם כתוב נחמתי, ויש מפרשים אותו לשון וועד ואין צורך:

וַיִּנָּחֶם ה׳. פֵּרוּשׁ, לִשְׁנֵי טְעָמִים נִחַם: הָאֶחָד לְצַד הֱיוֹת הַדָּבָר רָע, הַשֵּׁנִי לֶהֱיוֹת הָרָע לְעַמּוֹ.

עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ - וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר, דַּוְקָא לְצַד הַדִּבּוּר, אֲבָל אִם נִשְׁבַּע - לֹא.

עוֹד יִרְצֶה, שֶׁלֹּא נִחַם אֶלָּא עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֵּר, דְּהַיְנוּ לְכַלּוֹתָם, אֲבָל יֵשׁ עֲדַיִן רָעָה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא נִחַם עָלֶיהָ, וְהֵם הַדְּבָרִים הָרָעִים אֲשֶׁר סִבְּבָם הָעֵגֶל כַּיָּדוּעַ.

עוֹד יִרְצֶה, שֶׁלֹּא נִחַם אֶלָּא עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְאוֹתָם שֶׁלֹּא חָטְאוּ, שֶׁמִּתְיַחֲסִים בְּשֵׁם עַמּוֹ, אֲבָל אוֹתָם שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה בְּעֵדִים אוֹ בְּלֹא עֵדִים, אֶלָּא בַּלֵּב הֶאֱמִינוּ בָּהּ - רָעָתָם עָמְדָה לְעוּמָּתָם: מֵהֶם נָגַף ה׳ וְכוּ׳, וּמֵהֶם הִשְׁקָם מֹשֶׁה, וּמֵהֶם הִכּוּם בְּנֵי לֵוִי.