שְׁמוֹת כ״ז · ח׳

נבוב לחת. כְּתַרְגּוּמוֹ חֲלִיל לוּחִין, לֻחֹת עֲצֵי שִׁטִּים מִכָּל צַד וְהֶחָלָל בְאֶמְצַע, וְלֹא יְהֵא כֻּלּוֹ עֵץ אֶחָד שֶׁיְּהֵא עָבְיוֹ חָמֵשׁ אַמּוֹת עַל חָמֵשׁ אַמּוֹת כְּמִין סַדָּן:

חֲלִיל לוּחֵי תַּעְבֵּד יָתֵהּ כְּמָא דִי אַחֲזִי יָתָךְ בְּטוּרָא כֵּן יַעְבְּדוּן:

ומלת נבוב לחת. כמתורגם ארמית וכמוהו ואיש נבוב ילבב (איוב יא יב) שהוא ריק בלי לבב על דרך האומרים ראש בלי מוח, והנה לא נזכר הכיור כי לא נעשה מנדבת כל ישראל, רק מנדבת הנשים לבדם, על כן הזכירו עם פרשת הבשמים שכל ישראל לא הביאום רק הנשיאים לבדם:

נבוב לוחות - חלול. וכן: ואיש נבוב ילבב. וכשחונים ממלאים אותו עפר ואחר כך מקריבים עליו.

נְבוּב לֻחֹת. כְּמוֹ תֵּבָה בְּלִי שׁוּלַיִם וּבְלִי מִכְסֶה.

כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אוֹתְךָ בָּהָר. שֶׁיְּמַלְאוּ חֲלָלוֹ בַּאֲדָמָה בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָם, וְעַל הָאֲדָמָה אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד (ויקרא ו:ו).

נבוב לחת שיהא חלול מבפנים וקל לשאת ונתון הוא לתוך המכבר ושפת המכבר מגעת עד חצי המזבח וכשישראל חונים הם ממלאים חלל הלוחות אלו עפר ומקריבין על אותו עפר קרבנות וכשהם נוסעים מגביהים המזבח בבדים הקבועים בשפת המכבר והעפר נופל בין הנקבים שבשולי המכבר שהיה כמעשה רשת וכשהם נחים חוזרים וממלאים אותו.