וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃

תשמטנה. מֵעֲבוֹדָה:

ונטשתה. מֵאֲכִילָה אַחַר זְמַן הַבִּעוּר. דָּ"אַ, תִּשְׁמְטֶנָּה - מֵעֲבוֹדָה גְמוּרָה, כְּגוֹן חֲרִישָׁה וּזְרִיעָה, וּנְטַשְׁתָּהּ - מִלְּזַבֵּל וּמִלְּקַשְׁקֵשׁ (סוכה מ"ד):

ויתרם תאכל חית השדה. לְהַקִּישׁ מַאֲכַל אֶבְיוֹן לְמַאֲכַל חַיָּה, מַה חַיָּה אוֹכֶלֶת בְּלֹא מַעֲשֵׂר, אַף אֶבְיוֹנִים אוֹכְלִים בְלֹא מַעֲשֵׂר; מִכָּאן אָמְרוּ אֵין מַעֲשֵׂר בַּשְּׁבִיעִית (מכילתא):

כן תעשה לכרמך. וּתְחִלַּת הַמִּקְרָא מְדַבֵּר בִּשְׂדֵה הַלָּבָן, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ:

וּשְׁבִעֵתָא תַּשְׁמְטִּנַהּ וְתַרְטְשִׁנַהּ וְיֵיכְלוּן מִסְכְּנֵי עַמָךְ וּשְׁאָרְהוֹן תֵּיכוּל חֵיוַת בָּרָא כֵּן תַּעְבֵּד לְכַרְמָךְ לְזֵיתָךְ:

והשביעית תשמטנה. היא שתקרא שמטה לה', ולא יגוש איש את רעהו האביון:

ונטשׁתה. שלא תזרע וכמוהו וְנִטוֹש את השנה השביעית (נחמיה י לב):

לכרמך לזיתך - כמו מן תבואה דרך המקרא להזכיר דגן ותירוש ויצהר והוא הדין לכל אוכלין שהן גידולי קרקע כדכתיב בפרשת בהר סיני.

תִּשְׁמְטֶנָּה. שְׁמִטַּת כְּסָפִים, כְּאָמְרוֹ "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ" (דברים טו:ב).

וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ. בִּשְׁמִטַּת קַרְקַע יֹאכְלוּ גַּם הָעֲנִיִּים.

וְיִתְרָם. שֶׁל עֲנִיִּים.

תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה. שֶׁהָעֲנִיִּים קוֹדְמִים, כְּאָמְרָם מַאֲכַל אָדָם אָסוּר לְהַאֲכִילוֹ לִכְלָבִים (תענית כ).

ונטשתה שלא תלקט בה לעצמך שום פרי.

ואכלו אביני עמך וכתוב אחר אומר לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו אלא כשהפירות מרובין הכל אוכלים וכשהן מועטים לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך, ד״‎א עד שלא הגיע זמן הביעור עוד מבערים אותם עניים ולא עשירים.