שְׁמוֹת כ״ב · ו׳

וגנב מבית האיש. לְפִי דְבָרָיו (שם ס"ג):

אם ימצא הגנב ישלם. הַגַּנָּב שנים לַבְּעָלִים:

אֲרֵי יִתֵּן גְבַר לְחַבְרֵהּ כְּסַף אוֹ מָנִין לְמִטַר וְיִתְגַנְבוּן מִבֵּית גַבְרָא אִם יִשְׁתְּכַח גַנָבָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין:

כי יתן. גם זה דבק, כי על דבר הגנבה ידבר להשלים משפטי הגניבות:

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - בפרשה זו פוטר את השומר מגנבה ואבדה ובפרשה שניה מחייבו בגנבה ואבדה. ופירשו רבותינו: ראשונה בשומר חנם, שניה בשומר שכר. ולפי פשוטו של מקרא: פרשה ראשונה שכתוב בה: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר - מטלטלין הם ולשומרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנן לו, לפיכך אם נגנבו בביתו פטור, כי שמרן כשמירת חפציו. אבל פרשה שניה שכתוב בה: כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור - ודרך בהמות לרעות בשדה ודאי כשהפקידם על מנת לשומרם מגנבים הפקידם לו ואם נגנבו חייב.

כֶּסֶף אוֹ כֵלִים. שֶׁסְּתָם אֵלֶּה יִשְׁמְרֵם אִישׁ עָשִׁיר בְּחִנָּם.

כסף או כלים לשמר פרש״‎י זו בשומר חנם. שהרי אין דרך לשאול שכר על שמירת כסף וכלים לפי שאינו טורח בשמירתם אלא מניחם במקום המשתמר כשאר חפציו, לפיכך נגנבו או אבדו פטור.

וגנב מבית האיש מקרא זה בא לפטור את הגונב אחר הגנב.

ישלם שנים דכיון דטוען טענת גנב הרי הוא הודה שמי שלקחו גנב הוא לפיכך משלם כדין גנב. ישלם שנים לרעהו וכתוב אחר אומר ושלם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלא כל המשלם קרן משלם חמש, ושאינו משלם קרן פטור מן החומש.

כִּי יִתֵּן אִישׁ. פָּרָשָׁה זוֹ הֶעֱמִידוּהָ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא צד:) בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, כִּי הוּא לְבַדּוֹ פָּטוּר מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה. וְאָמְרוּ שֶׁעַל כָּל פָּנִים חַיָּב בִּפְשִׁיעָה, וְלֹא נוֹדַע מִנַּיִן לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁהַכָּתוּב לֹא חִיְּבוֹ אֶלָּא לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא שָׁלַח יָדוֹ, כָּל חוּץ מִזֶּה פָּטוּר. וְרַשִׁ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַשּׁוֹאֵל דַּף צ״ה כָּתַב בְּדִבּוּר הַמַּתְחִיל אַשּׁוֹמֵר חִנָּם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: דִּכְתִיב בֵּיהּ פְּשִׁיעָה, דִּכְתִיב ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״. וְנִשְׁאַר לָדַעַת עַל מִי סָמַךְ הַכָּתוּב לָדַעַת כִּי יְדַבֵּר בְּשׁוֹמֵר חִנָּם. וְאוּלַי כִּי לְצַד שֶׁהִלְבִּישׁ הַנְּתִינָה בְּכֶסֶף אוֹ כֵלִים שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁמִּן הַסְּתָם שֶׁאֵינָם צְרִיכִין שָׂכָר לְשָׁמְרָם, וּבְשׁוֹמֵר שָׂכָר אָמַר דְּבָרִים שֶׁמִּן הַסְּתָם צְרִיכִין שָׂכָר לְשָׁמְרָם, שֶׁהֵם חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה, שֶׁכָּל מִין זֶה יֵשׁ בּוֹ טִפּוּל וּמִן הַסְּתָם רְגִילוּת לִשְׁמֹר בְּשָׂכָר.

אֶל רֵעֵהוּ. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (בבא מציעא נז.) וְלֹא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְנִרְאֶה לִי לָתֵת טַעַם הַדָּבָר שֶׁהוּא לַטַּעַם עַצְמוֹ שֶׁצִּוָּה ה׳ לִפְטוֹר בַּבְּעָלִים, וְשַׁפִּיר יִקָּרֵא הָאָדוֹן בְּעָלָיו שֶׁל הֶקְדֵּשׁ עִמּוֹ שֶׁל כָּל נִפְקָד, שֶׁאֵין לְךָ שָׁעָה וָרֶגַע שֶׁאֵין ה׳ עוֹשֶׂה פְּעֻלָּה עִם הָאָדָם, בֵּין בִּבְחִינַת גּוּפוֹ בֵּין בִּבְחִינַת צְרָכָיו.

כֶּסֶף אוֹ כֵלִים. לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּסָמוּךְ ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל״ וְגוֹ׳, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל פְּרָטִים שֶׁיִּתְחַיֵּב עֲלֵיהֶם אִם לֹא שָׁמַר וּפָשַׁע. וְאִם לִרְשׁוֹם הַכָּתוּב כִּי בְּשׁוֹמֵר חִנָּם הוּא מְדַבֵּר, הָיָה מַסְפִּיק לוֹמַר ״כִּי יִתֵּן כֶּסֶף״, [כֵּלִים] לָמָּה לִי. וּבַמְּכִילְתָּא אָמְרוּ: ״כֶּסֶף אוֹ כֵלִים״ - מַה כֶּסֶף שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת, אַף כֵּלִים שֶׁדַּרְכָּם לִמָּנוֹת, מִכָּאן אָמְרוּ כָּל טַעֲנָה שֶׁאֵינָהּ בְּמִדָּה בְּמִשְׁקָל וּבְמִנְיָן אֵינָהּ טַעֲנָה, עַד כָּאן. וְאֵין סְתִירָה לִדְבָרֵינוּ מִדִּבְרֵיהֶם. עוֹד נִרְאֶה לִי טַעַם אָמְרוֹ כֵּלִים, לוֹמַר שֶׁהֲגַם שֶׁיִּרְצֶה הַשּׁוֹמֵר לְשַׁלֵּם אֵינוֹ נִפְטָר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ו׳ מֵהִלְכוֹת שְׁאֵלָה וּפִקָּדוֹן, שֶׁאִם הַפִּקָּדוֹן הוּא כְּלִי מְתֻקָּן מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, וַהֲגַם שֶׁהָרַמְבַּ״ם אָמַר מִשּׁוּם תַּקָּנַת חֲכָמִים, אֶפְשָׁר שֶׁיִּרְמֹז הַכָּתוּב לָזֶה, וִידֻיַּק גַּם כֵּן מַה שֶׁגָּמַר אוֹמֶר הַכָּתוּב אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ, דִּקְדֵּק לוֹמַר מְלֶאכֶת, לוֹמַר הֲגַם שֶׁאֵין טַעֲנָה אֶלָּא טַעֲנַת מְלָאכָה שֶׁבַּכֵּלִים וּמְשַׁלֵּם שָׁוְיוֹ.

לִשְׁמֹר. בַּמְּכִילְתָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּפְקִיד אֶצְלוֹ וְיֹאמַר לוֹ ״שְׁמוֹר לִי״, אֲבָל אִם אָמַר לוֹ ״עֵינֶיךָ בּוֹ״ - הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וּבְהַחוֹבֵל (בבא קמא צג,א) דָּרְשׁוּ ״לִשְׁמֹר״ - וְלֹא לְאַבֵּד וְלִקְרוֹעַ, ״לִשְׁמֹר״ - וְלֹא לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים. וּמִדִּבְרֵי הַתּוֹסָפוֹת שָׁם מַשְׁמַע שֶׁלֹּא פָּטַר הַתַּנָּא כָּל שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ ״שְׁמוֹר לִי״ אֶלָּא מִפְּשִׁיעָה, אֲבָל אִם אִבְּדוֹ בְּיָדַיִם אֵינוֹ פָּטוּר עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לְאַבֵּד וְלִקְרוֹעַ. וְקָשֶׁה לִי מִנַּיִן מָצְאוּ לִדְרוֹשׁ שְׁנֵי מִעוּטִים בִּשְׁתֵּי הַדְרָגוֹת: הָאַחַת - אִם לֹא אָמַר לוֹ ״שְׁמוֹר״ פָּטוּר מִפְּשִׁיעָה, וְהַשְּׁנִיָּה - אִם אָמַר לוֹ לְאַבֵּד פָּטוּר אִם אִבֵּד. וְנִרְאֶה כִּי דְּרָשַׁת מְכִילְתָּא דְּרָשָׁה גְמוּרָה הִיא, וּדְרָשַׁת הַחוֹבֵל ״וְלֹא לְאַבֵּד״ סְבָרָא הִיא, אֶלָּא שֶׁאַסְמְכוּהָ אַקְּרָא. וְתֵדַע כִּי אָמְרוּ עוֹד ״וְלֹא לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים״, וְטַעַם מִעוּט הָעֲנִיִּים מוּכָח מִשָּׁם שֶׁהוּא מִטַּעַם שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר שָׁם בְּהַהִיא מַעֲשֶׂה שֶׁהִקְדִּישׁ הַהוּא גַּבְרָא אַרְנְקֵי לִצְדָקָה, אַפְקְדֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּהַהוּא גַּבְרָא, אָתוּ גַּנָּבֵי גְּנָבוּהוּ וְחַיְּבֵיהּ רַב יוֹסֵף. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: ״וְהָתַנְיָא ׳לִשְׁמֹר׳ וְלֹא לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים!״ אָמַר לֵיהּ: ״עֲנִיֵּי פּוּמְבְּדִיתָא מֵקַץ קָץ לְהוּ״. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י: וַהֲוָה לְהוּ מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִים. הֲרֵי שֶׁטַּעְמוֹ הוּא זֶה, וּלְטַעַם זֶה לֹא הָיָה צָרִיךְ מִעוּט, דְּזֶה כֵּיוָן דְּאַקְדְּשֵׁיהּ לְמָמוֹן זֶה לַעֲנִיִּים פָּקַע זְכוּתוֹ מִמֶּנּוּ וְנִשְׁאַר הַמָּמוֹן אֵין לוֹ תּוֹבְעִים. וְנִרְאֶה כִּי הוּא הַדִּין אִם אָמַר לוֹ לִשְׁמֹר לְחַלְּקָם לַעֲנִיִּים שֶׁהוּא פָּטוּר מִטַּעַם שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים. וְהָרְאָיָה מִמַּה שֶׁמַּקְשֶׁה אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף מִבָּרַיְתָא ״לִשְׁמֹר וְלֹא לְחַלֵּק״, וּמַאי קֻשְׁיָא? דִּלְמָא הוּא אָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לִשְׁמֹר! מַה תֹּאמַר שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ לִשְׁמֹר? אִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ לְהַקְשׁוֹתוֹ מִבָּרַיְתָא דְּ״לִשְׁמֹר״ עַד שֶׁאָמַר לוֹ ״שְׁמֹר״, וְזוּלַת זֶה יִהְיֶה פָּטוּר אֲפִלּוּ בְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ לְחַלֵּק. עוֹד אָמְרוּ שָׁם בַּמְּכִילְתָּא אַחַר דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר ״לִשְׁמֹר״ - לְהָבִיא כָּל הַדּוֹמֶה לְכֶסֶף וְכֵלִים.