שְׁמוֹת ט״ז · י״ט

וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אֱנַשׁ לָא יַשְׁאַר מִנֵהּ עַד צַפְרָא:

ויאמר. הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר רק יבטח בשם כי מחר ירד כי אינו מצוה עליו לאכלו כלו רק אם נשאר לו שלא יוכל לאכלו ישליכנו מחוץ לאהלו:

אל יותר כמו אל יותיר וכן ויוצא העבד כמו ויוציא עמו בששון מוצא רוח מאוצרותיו כמו מוציא.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְגוֹ׳. אוּלַי כִּי מִצְוָה זוֹ מֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ דָּן אוֹתָהּ, לֶהֱיוֹת שֶׁרָאָה כִּי ה׳ נוֹתֵן לָהֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, זֶה יַגִּיד כִּי אֵין יוֹם אֶחָד מֵכִין לַחֲבֵרוֹ, וְהֵבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר וְאָסַר לָהֶם. וְלָזֶה אָמַר הַכָּתוּב ״וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה״, וְקָשֶׁה, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא ״וַיּוֹתִירוּ״ וְגוֹ׳ וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ.

עוֹד לָמָּה לֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״וְלֹא שָׁמְעוּ וַיּוֹתִירוּ״, וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לֹא שָׁמְעוּ לַמַּשְׁמִיעַ? וְלִדְבָרֵינוּ יָבֹא עַל נָכוֹן פֵּרוּשׁ וְלֹא שָׁמְעוּ - לְמַה שֶׁנִּתְחַכֵּם וְאָסַר לָהֶם מִדַּעְתּוֹ. וּלְדֶרֶךְ זֶה יְדֻיַּק גַּם כֵּן אָמְרוֹ בַּמַּאֲמָר הַקּוֹדֵם לָזֶה ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳״, מַה שֶׁלֹּא אָמַר כֵּן בְּמַה שֶׁלְּפָנֵינוּ. וְטַעַם שֶׁהִבְאִישׁ וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, שֶׁהִסְכִּים ה׳ עַל יָדוֹ שֶׁהִצְדִּיק בִּסְבָרָתוֹ סְבָרַת חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא.

וְאֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי לְעוֹלָם מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶאֶמְרָה לוֹ מִצְוָה זוֹ, אֶלָּא לְצַד שֶׁכְּבָר אָמַר ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳״, סָמַךְ שֶׁכָּל עִנְיַן פְּרָטֵי דִּינֵי הַמָּן נִמְשָׁךְ לְמַה שֶׁהִקְדִּים לוֹמַר ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳״, וְהֵם לֹא הִשְׂכִּילוּ כַּוָּנָתוֹ וְחָשְׁבוּ כִּי הוֹרָאָתוֹ הוֹרָאַת חָכָם לֹא הוֹדָעַת נָבִיא.