שְׁמוֹת א׳ · ז׳

וישרצו. שֶׁהָיוּ יוֹלְדוֹת שִׁשָּׁה בְּכָרֵס אֶחָד (שם):

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְפִישׁוּ וְאִתְיַלָדוּ וּסְגִיאוּ וּתְקִיפוּ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא מִנְהוֹן:

ובני ישראל פרו. הולידו כעץ יתן פריו:

וישרצו. כמו ישרצו המים (ברא', א כ) רק הראשון מהפעלים העומדים בעצמם כמו הלך, ישב, עמד, שכב, והשני מהיוצאים תלוים בדבר אחר כמו אכל, שמר, שכר, אכל את הלחם, שמר את הדבר, שכר את החמור, אלו נקראים פועל יוצא, והנה ישרצו המים מהפעלים היוצאים, וזה השני וישרצו, מהפעלים העומדים, והנה זו הגזרה, כגזרת שב, פעם עומד, כמו "ושב וקבצך" (דבר' ל, ג) ופעם יוצא, כמו "ושב ד' אלהיך את שבותך" (שם שם), אולי מלת וישרצו רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר ואני ראיתי ד' בנים שילדה אשה אחת, והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיעו בבטן אחת:

וירבו. שלא היו מתים כדרך עם רב:

ויעצמו. שהיו בעלי עצם תקיפין, ומלת במאד מאד, שלא היו יכולין להיות יותר ובי"ת במאד מאד כמו בי"ת "ויסעו בראשונה" (במד' י יג) כי כתיב "ראשונה יסעו" (שם ב ט):

ותמלא הארץ. ארץ גושן היא:

רַעְמְסֵס, בשו"א נח תחת העי"ן, כי הראשון שתחת העי"ן שהוא דבק עם הרי"ש יקרא נח, והשני תחת מ"ם יקרא נע, כי הוא כמו תחלת נע השפה:

פרו - בהריון.

וישרצו - לידה. שלא שִׁכָּלָה הרחם. שבכל מקום קטנים, קרוין שרץ על הארץ.

וירבו - גדלו ונעשו הקטנים גדולים ולא מתו בקטנותם.

ויעצמו - שלא מתו אנשים, אלא היו הרבה ועצמו במאד מאד עד שנתמלאה הארץ אותם. וכן: והחצר מלאה את נוגה כבוד ה'. כמו מילאה. וכן: ושוליו מלאים את ההיכל כמו ממלאים את ההיכל.

פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. וְאַחַר שֶׁמֵּתוּ כָּל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ נָטוּ לְדַרְכֵי שְׁרָצִים, שֶׁרָצִים לִבְאֵר שַׁחַת, וּבְכֵן.

ובני ישראל פרו וישרצו לקיים מה שאמר הקב״‎ה, ״‎אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם״‎.

ותמלא הארץ אתם כמו מהם. פירוש נתמלאה הארץ מהם, שהרי תיבת אותם מגזרת את כדכתיב ״‎אותו ואת בנו״‎, ומצינו את משמש בלשון מן, ״‎כצאתי את העיר״‎, ״‎חלה את רגליו״‎.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. לְפִי שֶׁכְּבָר הִזְכִּיר שֶׁיּוֹסֵף מֵת וְכָל אֶחָיו וְכָל הַדּוֹר הַהוּא, אֲבָל מִיתַת יַעֲקֹב לֹא הִזְכִּיר, לְפִי שֶׁיַּעֲקֹב לֹא מֵת, וְזֶה הַזְּכוּת, שֶׁהָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הָיָה קַיָּם לְעוֹלָם. עַל כֵּן אָמַר ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ מִצַּד הֱיוֹתָם בָּנָיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל ״פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ״ וְגוֹ׳. וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְלֹא ״בְּנֵי יַעֲקֹב״, לְפִי שֶׁשֵּׁם יַעֲקֹב גּוּפָנִי וְיִשְׂרָאֵל רוּחָנִי, כִּי כְּבָר נִסְתַּלֵּק הַחָמְרִיּוּת מִן יַעֲקֹב.

וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״מְאֹד מְאֹד״, מַהוּ ״בִּמְאֹד״? אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהוֹרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עֲשִׁירִים גַּם בְּמָמוֹן, שֶׁנִּקְרָא ״מְאֹד״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ו, ה) ״וּבְכָל מְאֹדֶךָ״. זֶה שֶׁאָמַר ״וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד״ - הַיְינוּ בְּמָמוֹן שֶׁנִּקְרָא ״מְאֹד״, בְּאוֹתוֹ ״מְאֹד״ נִתְעַצְּמוּ ״מְאֹד״. וּלְפִיכָךְ חָשַׁב פַּרְעֹה לַהֲבִיאָם לִידֵי עֹנִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות א, יא) ״וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים״, כִּי עַל יְדֵי הַמַּס שֶׁיִּתְּנוּ יָבוֹאוּ לִידֵי עֹנִי. וְעַל כֵּן נֶעֱנַשׁ פַּרְעֹה, כִּי הַבִּנְיָן גָּרַם לוֹ לְהִתְמַסְכֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, יא) ״וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה״, וּכְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סג.) ״הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן״.

וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר הָאָרֶץ מֵהֶם, מַהוּ אֹתָם? אֶלָּא שֶׁהָאָרֶץ גָּרְמָה לָהֶם לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְמַעְלָה עַל פָּסוּק ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״ (בראשית מח טז), בְּקִרְבָּהּ מַמָּשׁ, כְּאָמְרוּ רז״ל (שמות רבה א יב) שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים מְבַקְשִׁים לְהָרְגָם וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וְהָיוּ חוֹרְשִׁים עַל גַּבָּם, וְאַחַר כָּךְ מְבַצְבְּצִים וְעוֹלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז ז) ״רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ״ כוּ׳. וּלְפִי זֶה, אִלְמָלֵא לֹא הָיְתָה הָאָרֶץ מְכַסָּה אוֹתָם, לֹא הָיוּ רַבִּים כָּל כָּךְ, וְאִם כֵּן הָאָרֶץ גָּרְמָה לָהֶם שֶׁהָיוּ מְלֵאִים כָּל כָּךְ. לְכָךְ לֹא אָמַר שֶׁהֵם הָיוּ מְמַלְּאִים אֶת הָאָרֶץ, אֶלָּא הָאָרֶץ הָיְתָה מְמַלְּאָה אוֹתָם. וְנוּכַל לְפָרֵשׁ עוֹד לְשׁוֹן ״וַיִּשְׁרְצוּ״, שֶׁאַחַר שֶׁמֵּת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכָל הַדּוֹר הַהוּא, הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ מְגִינִים עֲלֵיהֶם, מֵאָז נַעֲשׂוּ שְׁפָלִים כִּשְׁרָצִים זוֹחֲלֵי עָפָר בְּעֵינֵי הַמִּצְרִים, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיִּשְׁרְצוּ״.