לאחר שה׳ ימסור את שבעת העממים ביד ישראל, מצווה הכתוב להכות בהם, להחרימם ולא לכרות עמם ברית, ומוסיף ״ולא תחנם״. רש״י מביא שני פירושים לביטוי זה: האחד, שאין לתת בהם חן, ואסור לאדם לומר ״כמה נאה גוי זה״, כלומר להתפעל מעובדי האלילים; והשני, שאין לתת להם חנייה ואחיזת קבע בארץ. אונקלוס מתרגם ״ולא תרחם עליהון״, בלשון של אי-נתינת רחמים. הרעיון המרכזי הוא ריחוק מוחלט מן העמים ומעבודתם, כדי שלא ימשכו את ישראל אחר תרבותם ואליליהם.
