כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם־רַבִּ֣ים ׀ מִפָּנֶ֡יךָ הַֽחִתִּי֩ וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֗י וְהַֽחִוִּי֙ וְהַיְבוּסִ֔י שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ׃

הפסוק פותח את הבטחת הכניסה לארץ: כאשר יביא ה׳ את ישראל אל הארץ לרשת אותה, הוא יסלק מפניהם שבעה עממים הגדולים והעצומים מהם - החתי, הגרגשי, האמורי, הכנעני, הפרזי, החוי והיבוסי. רש״י מבאר שהמילה ״ונשל״ היא לשון השלכה והתזה, כלומר הסרה בכוח, ומביא ראיה מן הכתוב ״ונשל הברזל״, שבו הברזל ניתז ונשמט מן העץ. גם אבן עזרא עוסק בשורש המילה ומקשר אותה ללשון נשירה. משמעות הדברים היא שהניצחון אינו תלוי בכוחם של ישראל בלבד, אלא ה׳ עצמו הוא המסלק את העמים מן הארץ ומכשיר את הדרך לירושתה.