אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃

אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים. רש״י מבאר שהם הם אשר דיבר בצאתם ממצרים, וחזר ושנאם להם בערבות מואב. חזקוני מבאר שכל מקום שנאמר ״אלה״ פוסל את הראשונים, שדווקא אלה נאמרו בצאתם ממצרים, אבל דברים כהבדלת ערי מקלט לא היו בצאתם ממצרים אלא בשנת הארבעים, ו״העדת״ פירושו התראות. הפסוק ממשיך את הכותרת של הפסוק הקודם ומפרט את סוגי המצוות: עדות, חוקים ומשפטים. הוא קושר בין החוקים שנאמרו בצאת מצרים לבין חזרתם בערבות מואב. הפסוק מדגיש את הרציפות של התורה: אותם חוקים שנמסרו בתחילה חוזרים ונשנים לדור הנכנס לארץ, כדי לחזק ולהזכיר את מחויבות העם.