וְעָנְשׁ֨וּ אֹת֜וֹ מֵ֣אָה כֶ֗סֶף וְנָתְנוּ֙ לַאֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה כִּ֤י הוֹצִיא֙ שֵׁ֣ם רָ֔ע עַ֖ל בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֽוֹ־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֔ה לֹא־יוּכַ֥ל לְשַׁלְּחָ֖הּ כׇּל־יָמָֽיו׃ {ס}

וְיִגְבּוּן מִנֵהּ מְאָה סִלְעִין דִכְסָף וְיִתְּנוּן לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא אֲרֵי אַפֵּק שׁוּם בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא דְיִשְׂרָאֵל וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְּרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי

וטעם כל ימיו. כי לעולם תהיה ברשותו עד יום מותו:

ונתנו לאבי הנערה כולם חסרים חוץ מזה כי אז היא שלמה כמוצאת שלום.

לא יוכל לשלחה אעפ״‎י ששאר בני אדם נאמנים על נשותיהם אם מצאו בהן ערות דבר זה אינו נאמן אלא בעדים הואיל והוחזק שקרן. ד״‎א מודדים לו מדה כנגד מדה הוא בקש לאסרה עליו ולשלחה ממנו לכך לא יוכל לשלחה, וכן במאנס לפי שלפעמים הוא כונסה בעל כרחו לפיכך בידוע שיגרשנה אם יוכל וכל ימיו בעמוד והחזר הוא.