דְּבָרִים כ״א · ז׳

ידינו לא שפכה. וְכִי עָלְתָה עַל לֵב שֶׁזִּקְנֵי בֵית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא לֹא רְאִינוּהוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת וּבְלֹא לְוָיָה (סוטה מ"ה). הַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים כפר לעמך ישראל:

וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן יְדָנָא לָא אַשְׁדוֹ יָת דְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חֲזָאָה

ה״‎א שפכה. תחת סימן הרבים כמו שפכה אשורי ועל דרך הדרש שישוב לאחת כי היד לשון נקבה ברוב:

ועינינו לא ראו. ויתכן שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו:

וענו ואמרו. כמו וענית ואמרת ושם אפרשנו:

וענו ואמרו אזקנים קאי דסליק מיניה.

ידינו לא שפכה כתיב בה״‎א ללמד שבעל הבית חייב לאורח שלו ה׳‎ דברים אכילה שתיה לויה לינה מתנה דבר גדול או דבר קטן. וכי עלתה על לבנו שזקני ישראל ב״‎ד שופכי דמים אלא לא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזונות פרש״‎י והיינו ידינו לא שפכה, כלומר מזונות הוצרך ולא היו לו, וראה אחד נושא מזונות ובא לחטפן ממנו לאונס רעבונו ועמד זה עליו והרגו.

ועינינו לא ראו לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה פרש״‎י חבורה שילך עמו הכי מיתניא והכי פרש״‎י בסוטה. וד״‎א ועינינו לא ראו מכאן למלוה את חברו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו.