כִּֽי־הַחֲרֵ֣ם תַּחֲרִימֵ֗ם הַחִתִּ֤י וְהָאֱמֹרִי֙ הַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

התורה מפרטת את שבעת העממים שיש להחרים: החתי, האמורי, הכנעני, הפריזי, החיווי והיבוסי, כאשר צוה ה׳. רש״י מבאר ״כאשר צוך״ - לרבות את הגרגשי, שאף שלא נמנה במפורש בפסוק, נכלל בציווי החרם. החזקוני מוסיף שאף שיש חרם, אין ביזתם אסורה, שנאמר במקום אחר ״ובתים מלאים כל טוב״. אונקלוס מתרגם את שמות העממים בלשונם הארמית ואת ״החרם תחרימם״ - ״גמרא תגמרנון״. הפסוק מונה במפורש את העממים שדין החרם חל עליהם, ומבהיר שהמצווה נאמרה בציווי ה׳ מפורש, וכוללת גם את הגרגשי הנרמז ב״כאשר צוך״.