דְּבָרִים כ׳ · ט״ז

לְחוֹד מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לָא תְקַיַם כָּל נִשְׁמָתָא

לא תחיה. אסור שיאכילם או ישקם והכלל בימיהם היה חייב להמיתם אם יוכל ולא הזכיר הגרגשי כי הוא המעט והקטן שבהם:

לא תחיה כל נשמה - כשתבא להלחם עליהם לא תקרא להם לשלום כמו שפירשתי לך בשאר אומות, אבל אם יבאו אליך מדעתם להיות עבדיך קודם שתלך עליהם כמו הגבעונים, יכול אתה להחיותם.

לא תחיה כל נשמה פן יערערו הנשארים על ירושת קרוביהם והיינו דוקא כשתכנס בארצם להלחם עליהם אבל אם מארצם הם באים אליך בנפש חפצה להיות לך למס ועבדוך בארצך קודם שתלך אתה להלחם עליהם יכול אתה להחיותם. ולפי פירוש זה לא פשעו ישראל כשקבלו את הגבעונים.