וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אַל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃

ואל תתגר בם וגו'. לֹא אָסַר לָהֶם עַל מוֹאָב אֶלָּא מִלְחָמָה, אֲבָל מְיָרְאִים הָיוּ אוֹתָם, וְנִרְאִים לָהֶם כְּשֵׁהֶם מְזֻיָּנִים, לְפִיכָךְ כְּתִיב (במדבר כ"ב) "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם", שֶׁהָיוּ שׁוֹלְלִים וּבוֹזְזִים אוֹתָם; אֲבָל בִּבְנֵי עַמּוֹן נֶאֱמַר (פסוק י"ט) "וְאַל תִּתְגָּר בָּם" - שׁוּם גֵּרוּי, בִּשְׂכַר צְנִיעוּת אִמָּם, שֶׁלֹּא פִרְסְמָה עַל אָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה הַבְּכִירָה שֶׁקָּרְאָה שֵׁם בְּנָהּ מוֹאָב (בבא קמא ל"ח):

ער. שֵׁם הַמְּדִינָה:

וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תְצוּר עַל מוֹאַבָאֵי וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן לָךְ מֵאַרְעֵהּ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִית יָת לְחָיָת יְרֻתָּא

נתתי את ער. מואב ויתכן שלקחה סיחון וחזרה למואב באחרונה:

ויאמר ה׳‎ אלי אל תצר את מואב לי הזהיר על כולם לפי שהייתי עתיד ליקבר בערבות מואב. על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הזהיר הקב״‎ה את ישראל שלא יכבשו את ארצם. שעיר לפי שמצינו שנקרא חוי כדכתיב ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי ויש לבעל דין פתחון פה לחלוק ולומר שהוא החוי הנמנה בשבעה עממים שנתנו לישראל לכך כתב לך כאן ובשעיר ישבו החורים לפנים כלומר עיקר שמם חורי ואינו משבע עממים והא דקרי להו חוי משום דמריחי לארעא כי חיויא ואומר קנה זה יפה לגפנים וזה לדקלים. מואב לפי שארצו נקראת ארץ רפאים כדכתיב רפאים יחשבו אף הם ויש פתחון פה לומר שנתנה לאברהם כדכתיב בפ׳‎ לך֪ לך ואת הרפאים ויש להם לישראל זכות לכבשם לכך כתב לך כאן והמואבים יקראו להם אימים כלומר כך עיקר שמם ואינן רפאים שנתנו לאברהם, ואין להם לישראל דין בארצם. עמון כמו כן נקראו רפאים כדכתיב ארץ רפאים תחשב אף היא וכדי שלא יאמרו עליהם הותרו לישראל כמו שאמרנו ואת הרפאים כתב לך כאן והעמונים יקראו להם זמזומים כלומר כך עיקר שמם ואינם הרפאים שנתנו לאברהם. ד״‎א על שלש אומות הללו הוזהרו ע״‎י שנתנו לאברהם בברית בין הבתרים כדכתיב את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני והם עמון ומואב ואדום שלא יאמרו ישראל עליהם הרי הם מותרים לנו שהרי הם מעשרה עממין שנתנו לאברהם לכך נאמר ונשמרתם מאד וגו׳‎ שעדיין לא נתמלאת סאתם ולא הותרו לישראל עד ימות המשיח כמו שפירש״‎י אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם אמאי תיסק אדעתייהו לכבשן.

נתתי את ער ירשה סיחון לקחה כדכתיב אכלה ער מואב וחזרה למואב באחרונה.