הכתוב מצווה לשמור את חודש האביב ולעשות בו פסח לה׳, כי בו הוציא ה׳ את ישראל ממצרים בלילה. רש״י מבאר ש״שמור את חדש האביב״ הוא מקודם בואו: שמור שיהיה החודש ראוי לאביב כדי להקריב בו את מנחת העומר, ואם לאו - עבר את השנה; ומיישב ש״ממצרים לילה״ אין פירושו שיצאו בלילה, שהרי ביום יצאו, אלא שבלילה ניתנה להם רשות לצאת. אבן עזרא מבאר שנקרא ״חודש האביב״ על שם שהיה בו אביב בצאתם ממצרים, ומעיר שאין לחודשים בלשון הקודש שמות עצמאיים, שכן ניסן וסיוון וכדומה נזכרו מבבל. כך הפסוק מייסד את מצוַת הפסח וקישורו לאביב וליציאת מצרים.
את חדש האביב. נקרא כן בעבור שהיה בו אביב בצאתם ממצרים והמכחישים אמרו כי לא נעשה פסח בלא אביב וכבר השיבותי על הבליהם גם אנחנו נודה כי בית דין היה מסתכל לאביב ודע כי אין לחדשים בלשון הקדש שמות כי ניסן סיון גם כסליו גם טבת גם אדד שהם נזכרים במקרא הם לשון כשדים על כן אמר הוא חדש ניסן רק מצאנו זיו ואיתני' ובול וטעם ראשון כאשר ימצא האביב הנו חדש הראשון כי משם יחל לספור החדשי' אם היתה שנה שעברה שנים עשר חדש או שלשה עשר לא נחוש על זה וזה טעם ראשון רק קדמונינו ז״ל העתיקו עם האביב דברים אחרים וכל דבריהם אמת:
שמור את חדש האביב מצות הרגלים מבוארת כי כבר הזכירה (ויקרא כג במדבר כח כט) והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות והקרבתם אשה לה' וכאן לא יזכירם כלל אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו כי כאשר צוה שיביא מעשר שני לפני ה' וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה' הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כלם לפני השם ויחגו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים שיקריבו לפניו ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באי זה יום יהיה אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה שכבר הזכיר הכל שם:
