הפסוק מונה את הבהמות המותרות באכילה: שור, שה כשבים ושה עיזים. רש״י מבאר שממה שהתורה מונה כאן גם חיות טהורות כאיל וצבי ויחמור, למדנו שהחיה נכללת בכלל בהמה לעניין דיני האכילה. עוד למד רש״י שהבהמה והחיה הטמאות מרובות מן הטהורות, שכן בכל מקום הכתוב פורט את המועט, ומכיוון שפירט את הטהורות משמע שהן המיעוט. אבן עזרא מדייק בלשון שחסרה וי״ו, וכאילו נאמר ״שה כשבים ושה עיזים״ מן הכבש או העז. הכתוב פותח את רשימת המינים הטהורים בשלושה מיני הבהמה הביתית המוכרים.
