וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃

לפני מותו אומר יוסף לאחיו: ״אנכי מת, ואלהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב״. יוסף מבשׂר לאחיו שאף שהוא עומד למות, הקדוש ברוך הוא זכור יזכור אותם ויוציאם ממצרים אל ארץ ההבטחה שנשבע לאבות. הרשב״ם מעיר שהפסוק הבא מוכיח שיוסף אף השביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו עמם בבוא הגאולה. בדבריו נוטע יוסף בלב אחיו את אמונת הגאולה העתידה: הגלות במצרים אינה סוף הדרך, אלא הקדוש ברוך הוא יפקוד את עמו ויחזירם אל הארץ המובטחת, ובכך מקשר יוסף בין ההווה ובין הבטחת האבות.