בְּרֵאשִׁית ל״ה · כ״ב

בשכן ישראל בארץ ההיא. עַד שֶׁלֹּא בָא לְחֶבְרוֹן אֵצֶל יִצְחָק אֵרְעוּהוּ כָל אֵלֶּה:

וישכב. מִתּוֹךְ שֶׁבִּלְבֵּל מִשְׁכָּבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבָהּ; וְלָמָּה בִלְבֵּל וְחִלֵּל יְצוּעָיו? שֶׁכְּשֶׁמֵּתָה רָחֵל נָטַל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה תָּדִיר בְּאֹהֶל רָחֵל וְלֹא בִּשְׁאָר אֹהָלִים, וּנְתָנָהּ בְּאֹהֶל בִּלְהָה; בָּא רְאוּבֵן וְתָבַע עֶלְבּוֹן אִמּוֹ, אָמַר אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? לְכָךְ בִּלְבֵּל (שבת נ"ה):

ויהיו בני יעקב שנים עשר. מַתְחִיל לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, מִשֶּׁנּוֹלַד בִּנְיָמִין נִשְׁלְמָה הַמִּטָּה וּמֵעַתָּה רְאוּיִים לְהִמָּנוֹת, וּמְנָאָן; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ, לְלַמְּדֵנוּ בָא, שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין וְכֻלָּן צַדִּיקִים, שֶׁלֹּא חָטָא רְאוּבֵן:

וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהִיא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכִיב עִם בִּלְהָה לְחֵינָתָא דַאֲבוּהִי וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַהֲווֹ בְנֵי יַעֲקֹב תְּרֵי עֲסַר

וילך ראובן. יפה פי' רבותינו ז"ל וכוסה קלון ערום (משלי יב טז):

וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל סִפֵּר הַכָּתוּב עַנְוְתָנוּתוֹ, כִּי שָׁמַע בְּחַלֵּל בְּנוֹ יְצוּעָיו וְלֹא צִוָּה שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ מִבֵּיתוֹ מִכְּלַל בָּנָיו וְלֹא יִנְחַל עִמָּהֶם, אֲבָל יִמָּנֶה עִמָּהֶם וְיִהְיוּ שְׁנֵים עָשָׂר, וְהוּא יִמָּנֶה רִאשׁוֹן. וּלְכָךְ עָשָׂה מִשְּׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת פָּסוּק אֶחָד, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תְּחִלַּת עִנְיָן, שֶׁבָּא לִמְנוֹת הַשְּׁבָטִים מִשֶּׁנּוֹלְדוּ כֻּלָּם, רָמַז כִּי רְאוּבֵן לֹא נִדְחָה בְּמַעֲשֵׂהוּ. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יִתָּכֵן שֶׁבִּלְבֵּל רְאוּבֵן יְצוּעֵי בִּלְהָה מִפַּחְדּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵד לְיַעֲקֹב עוֹד, כִּי הוּא הַבְּכוֹר וְחָשַׁב לָקַחַת שְׁנֵי חֲלָקִים וְיַפְסִיד יוֹתֵר מִכָּל הָאַחִים, וְלֹא פָּחַד מֵאִמּוֹ כִּי זְקֵנָה הָיְתָה, וְאוּלַי מֵתָה זִלְפָּה, אוֹ חָשַׁשׁ לִכְבוֹד אִמּוֹ בַּעֲבוּר הֱיוֹתָהּ שִׁפְחָתָהּ, וְלָכֵן נִטְּלָה מִמֶּנּוּ הַבְּכוֹרָה מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְזֶהוּ טַעַם "וַיִּהְיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר", כִּי לֹא הוֹלִיד אַחֲרֵי כֵן:

וישמע ישראל - לא נכתב זה אלא להודיעך, שבשביל ששמע יעקב את הדבר אמר לו בשעת צוואתו: פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך.

וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע, לֹא הִפִּילוֹ מִמִּנְיַן בָּנָיו, כִּי לֹא הָיָה סָפֵק אֶצְלוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה לְאַלְתַּר, וְלֹא נֶעְדַּר מִמִּנְיַן בְּנֵי יַעֲקֹב הָעֲתִידִים לְהִתְקַיֵּם בְּעָקֵב וּבְסוֹף כָּל הָאוּמּוֹת.

וישכב את בלהה בלבל ועקר את מטתה ממקומה כשתבע עלבון אמו, כמו שפרש״‎י. ובלע״‎ז ארקוק״‎א. שיש דברים כתובים בענין אחד ומשמשים שני פנים זה למפרע מזה כמו שפרשתי למעלה גבי ותקע כף ירך יעקב. וישמע ישראל שראובן בלבל מטתו, ויהיו בני יעקב משם והלאה שנים עשר ולא יותר. שלא הוסיף עוד יעקב להזקק עם נשיו וזהו שאמר יעקב אז חללת יצועי כלומר משכבי נסתלק ונפסק. ומקרא דוישמע נכתב שלא תתמה לכשתגיע לכי עלית משכבי אביך לומר מי הגיד לו ליעקב לפיכך קדם כאן ולמדך ששמע. ד״‎א לכך נקבעה פרשה זו בין מעשה ראובן ובין מעשה בני יעקב ללמדך על פסוק של ויהיו בני יעקב שנים עשר שאינו נמשך אוישכב את בלהה, לומר ראובן הוליד קצת מהם אלא קאי הוא אלידת רחל, ובאותה שעה ויהיו בני יעקב שנים עשר כלומר הוא ולא אחר הוליד את כולם. חזר ושנה מספר בני יעקב ללמדך שבא הוא ושנים עשר בניו אל אביו.