בְּרֵאשִׁית ל״ד · כ״ה

שני בני יעקב. בָּנָיו הָיוּ, וְאַעַ"פִּ כֵן נָהֲגוּ עַצְמָן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כִּשְׁאָר אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בָּנָיו, שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה הֵימֶנּוּ (בראשית רבה):

אחי דינה. לְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן עָלֶיהָ נִקְרְאוּ אַחֶיהָ:

בטח. שֶׁהָיוּ כוֹאֲבִים וּמִ"אַ בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן (בראשית רבה):

וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּאבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה גְּבַר חַרְבֵּהּ וְעַלּוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבוּן לְרָחֲצָן וּקְטָלוּ כָּל דְּכוּרָא

ביום השלישי. שלישי לעולם קשה שהוא חצי המרובע, וזה המעשה אשר עשו שמעון ולוי לדעת אחיהם עשו, דכתיב במרמה, ובני יעקב הם כולם, וחרה אף יעקב על שמעון ולוי, בעבור שהם הרגו אנשי שכם:

בהיותם כואבים - לפי דרך ארץ. ופשוטו של מקרא: אז היו כואבים מיום ראשון ושני.

ויבואו על העיר - שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם. וכן כל בטח שבכל מקום על היושבים הוא אומר בין בתורה בין בנביאים.

וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. שֶׁלֹּא מָלוּ אֶלָּא עַל תִּקְוָה לְהַשִּׂיג מִקְנֵיהֶם וְקִנְיָנָם, כְּדִבְרֵי חֲמוֹר וּשְׁכֶם.

ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים כולם מצטערים ומתחרטים על שמלו. ובני יעקב שמעו וידעו שחמור ושכם שינו את התנאי ולשונם לאנשי עירם ותלו הכבוד באנשי העיר ולא ביעקב ובני ביתו. ועוד שאמרו חמור ושכם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם לכך ויבאו אל העיר וגו'. ולמה ביום השלישי לפי שביום אחד לא יספיקו אנשי העיר להמול ואפי׳‎ בשנים ובשלישי גמרו להמול וכולם כואבים ונפצעים אז ויבאו על העיר בטח וכן ת״‎א. ד״‎א על בני העיר שהיו יושבים בטח שלא נזהרו מהם.

ויהרגו כל זכר לפי שבני נח מצווים להושיב ב״‎ד בכל פלך ופלך והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין.

וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁהָיוּ בְּטוּחִים עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי זָקֵן זֶה הַיְינוּ אַבְרָהָם זְקֵנָם שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל בְּנֵי יַעֲקֹב כְּשֶׁיָּבֹאוּ לִשְׁכֶם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת לֶךְ לְךָ עַל ״וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם״ (בראשית יב, ו). וְיִתָּכֵן לְפָרֵשׁ ״בֶּטַח״ שֶׁהָיוּ בְּטוּחִים שֶׁלֹּא יְבַקְשׁוּ הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּעֲבוּרָם, כִּי יֹאמְרוּ: מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ בְּדַת הַנִּמּוֹלִים, אֵינָם מִשֶּׁלָּנוּ, וְיִתְיָאֲשׁוּ מֵהֶם.

וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר וְאֶת חֲמוֹר וְגוֹ׳. קָשֶׁה, לָמָּה יַהַרְגוּ מִי שֶׁלֹּא חָטָא? וְעוֹד, לָמָּה לֹא הִקְדִּימוּ בְּבַעַל עֲבֵרָה תְּחִלָּה?

אָכֵן הִנֵּה בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא הָיָה בְּדַעְתָּם לַהֲרֹג אֶלָּא בַּעַל עֲבֵירָה, אֶלָּא שֶׁכָּל בְּנֵי הָעִיר רָצוּ לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ כְּנֶגְדָּם לְבַל יַהַרְגוּ מַלְכָּם, אֲשֶׁר עַל כֵּן הֲרָגוּם מִדִּין רוֹדֵף, וְהוּא אָמְרוֹ וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר, וּבָזֶה הִשִּׂיגוּ לַהֲרֹג אֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם, וְזוּלַת זֶה לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לִנְקֹם נָקָם מֵהַמְחֻיָּב לָהֶם מִיתָה.

עוֹד טַעַם שֶׁהָרְגוּ כָּל בְּנֵי הָעִיר, לְצַד שֶׁהֵם הָיוּ בְּעֵזֶר שְׁכֶם לִגְזוֹל דִּינָה, וּבְנֵי נֹחַ מְחֻיָּבִים מִיתָה עַל הַגָּזֵל, אֲבָל עַל הָעֲרָיוֹת אֵין חִיּוּב כִּי דִינָה לֹא הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ.

וְתִמְצָא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם״ (בראשית לד:כו), הֲרֵי כִּנָּה הַמַּעֲשֶׂה לְכֻלָּם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁיַּד כֻּלָּם שָׁוָה בַּגְּזֵלָה. וְטַעַם שֶׁלֹּא אָמַר ״אֲשֶׁר גָּזְלוּ אֲחוֹתָם״ שֶׁהוּא עִקַּר הֶעָוֹן שֶׁעָלָיו נִתְחַיְּבוּ מִיתָה, לוֹמַר שֶׁהִיא גְּזֵלָה שֶׁאֵינָהּ בַּהֲשָׁבָה. וְנָפְקָא מִנָּהּ אִם לֹא טַעַם ״אֲשֶׁר טִמְּאוּ״ לֹא הָיוּ עוֹשִׂים מִשְׁפָּט גָּמוּר לַהֲרֹג כָּל זָכָר, וַהֲגַם שֶׁבֶּן נֹחַ שֶׁגָּזַל אֵינוֹ נִפְטָר מִמִּיתָה בְּהִשָּׁבוֹן, עִם כָּל זֶה לֹא הָיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב הוֹרְגִים. וּמִידֵי דַּהֲוָה כַּמָּה מֵהָאֻמּוֹת עוֹבְרֵי דַת הַמִּצְווֹת וְאֵין אַחְרָיוּתָם עַל בְּנֵי יַעֲקֹב כִּי אֵין כֹּחַ בָּהֶם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר יַעֲקֹב (בראשית לד:ל) ״עֲכַרְתֶּם אוֹתִי וְגוֹ׳ וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר״, אֶלָּא לְצַד הַנְּבָלָה שֶׁעָשׂוּ שֶׁטִּמְּאוּ, לָזֶה לָבְשׁוּ קִנְאָה.

עוֹד טַעַם אָמְרוֹ אֲשֶׁר טִמְּאוּ - נָתְנוּ טַעַם זֶה לִלְקִיחַת מָמוֹנָם, וְאָמַר טַעַם אֲשֶׁר בָּזְזוּ אֶת הָעִיר וְנָטְלוּ נִכְסֵיהֶם אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֶת דִּינָה אֲחוֹתָם. פֵּרוּשׁ, דְּמֵי בֹּשֶׁת, כִּי לְפִי שִׁעוּר הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ, כִּי הֵם הַדְּרָגוֹת מֻפְלָגוֹת, וּלְוַאי שֶׁיַּסְפִּיק כָּל חֵילָם לִדְמֵי בֹּשֶׁת בַּת יַעֲקֹב הַמְיֻחָד בָּעוֹלָם בְּרוּם הַמַּעֲלוֹת מֵחֲמוֹר הַנִּבְזֶה עַד מְאֹד. וְגַם לְפִי מַה שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה שֶׁהוֹדָה בַּמַּעֲשֶׂה, זֶה לֹא יוֹעִיל אֶלָּא לִפְטוֹר מֵהַקְּנָס, אֲבָל בֹּשֶׁת וּשְׁאָר דְּבָרִים חַיָּב (כתובות מא:), וּפָשׁוּט.

וְרַמְבָּ״ם בְּפֶרֶק ט׳ מֵהִלְכוֹת מְלָכִים (הלכות מלכים ט:יד) נָתַן טַעַם לַהֲרִיגַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם, לְצַד שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבוּ דַיָּנִים עַל גֶּזֶל שְׁכֶם וְכוּ׳ עַד כָּאן. וְקָשֶׁה, מִי אָמַר לְהָרַב שֶׁחַיָּבִין לָדוּן הָאַלָּם עֲלֵיהֶם, מֶלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וַהֲלֹא גַּם בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל פְּטוּרִים מִכַּיּוֹצֵא בָּזֶה - לֹא דָּנִים וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ (סנהדרין טז.). וּבְהֶכְרֵחַ לוֹמַר שֶׁהֵם הָיוּ בְּעוֹזְרָיו וּבַעֲצָתָם עָשָׂה מַה שֶׁעָשָׂה. וְרַמְבָּ״ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דָּחָה דִּבְרֵי רַמְבָּ״ם בְּפֵרוּשׁ מִצְוַת דַּיָּנִים שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ, כִּי אֵין הַכַּוָּנָה לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִים אֶלָּא לָדוּן מִשְׁפָּטִים בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, יְעֻיַּן שָׁם דְּבָרָיו. וְנָתַן טַעַם הֲרִיגַת שְׁכֶם לְצַד שֶׁהָיוּ חַיָּבִין מִיתָה עַל שֶׁהָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ׳. וּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה צְרִיכִין עָרֵב. וּשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת לֹא נָתְנוּ טַעַם לִלְקִיחַת מָמוֹנָם וְהוֹנָם.