וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ׃

העוד לנו. לָמָּה נְעַכֵּב עַל יָדְךָ מִלָּשׁוּב? כְּלוּם אָנוּ מְיַחֲלוֹת לִירַשׁ מִנִּכְסֵי אָבִינוּ כְּלוּם בֵּין הַזְּכָרִים:

וַאֲתִיבַת רָחֵל וְלֵאָה וַאֲמָרַן לֵהּ הַעוֹד (כְּעַן) לָנָא חֳלָק וְאַחֲסָנָא בְּבֵית אֲבוּנָא

הַעוֹד לָנוּ. אֵיךְ תַּחְשֹׁב שֶׁיִּקְשֶׁה עָלֵינוּ לְהִפָּרֵד מֵאָבִינוּ?

הַעוֹד לָנוּ וְגוֹ׳. כָּפְלוּ לוֹמַר חֵלֶק וְנַחֲלָה, לִרְמֹז שְׁנֵי דְּבָרִים: הָאֶחָד הוּא חֵלֶק הַנּוֹגֵעַ לָהֶם בִּירֻשַּׁת אִמָּם שֶׁכְּבָר מֵתָה, וְהַשֵּׁנִי נַחֲלַת אֲבִיהֶם. וְהֶחְלִיטוּ שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹחֶלֶת מִשְּׁנֵיהֶם, וְהָרְאָיָה - ״הֲלֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ״, כְּבָר שֶׁמְּכָרָנוּ, זֶה לְךָ הָאוֹת שֶׁאֵין אָנוּ אֶצְלוֹ בְּמַדְרֵגַת בָּנִים, וּמִמֵּילָא יְצַו עֲלֵיהֶן לְבַל יִרְשׁוּ בּוֹ. הֲגַם שֶׁבְּמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֶפְשָׁר שֶׁהַבָּנוֹת יִרְשׁוּ, וְאוֹן יוֹכִיחַ, וּכְמַעֲשֵׂה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וַאֲחוֹתוֹ (שבת קטז:).

וְאָמְרוֹ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל - שְׁתֵּי אֲכִילוֹת: אַחַת יְרֻשַּׁת כְּתֻבַּת אִמָּם, וְהַשְּׁנִיָּה מַה שֶׁעָבַד יַעֲקֹב אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּעֲדָם.