בְּרֵאשִׁית ל׳ · ל״א

וַאֲמַר מָה אֶתֵּן לָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב לָא תִתֶּן לִי מִדַּעַם אִם תַּעְבֶּד לִי פִּתְגָּמָא הָדֵין אֱתוּב אֶרְעֵי עָנָךְ אֶטָּר

לא תתן לי מאומה - מכל הצאן שיש לך עכשיו, שהרי עבדתיך בשביל בנותיך, אבל ממה שארעה צאנך מכאן ולהבא תן לי העקודים והנקודים ואותן עקודים ונקודים שיש עכשיו בצאנך הסר משם ותן ביד בניך שלך להפרידם מעל העתידים להוולד מעכשיו שיהיו שכרי.

מָה אֶתֶּן לָךְ. שֶׁיִּהְיֶה לְךָ תְּמוּרַת מַה שֶׁאַתָּה מְצַפֶּה לְהַשִּׂיג?

לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה. שֶׁאִם הָאֵל יִתְבָּרַךְ יִתֵּן חֵן בַּעֲדִי, לֹא יַמְעִיט אֶת הַמּוּכָן לְךָ, כְּאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ" (יומא לח.).

ויאמר מה אתן לך בשביל אותה עבודה שעשית עמדי,

ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה מאותה עבודה כי באשה עבדתי אבל אם תרצה שאשוב לרעות צאנך עשה לי הדבר ואז אשובה ארעה צאנך.