בְּרֵאשִׁית כ״ה · ל״ב

הנה אנכי הולך למות. (מִתְנוֹדֶדֶת וְהוֹלֶכֶת הִיא הַבְּכוֹרָה שֶׁלֹּא תְהֵא כָל עֵת הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, כִּי שֵׁבֶט לֵוִי יִטֹּל אוֹתָהּ, וְעוֹד) אָמַר עֵשָׂו: מַה טִּיבָהּ שֶׁל עֲבוֹדָה זוֹ? אָמַר לוֹ: כַּמָּה אַזְהָרוֹת וָעֳנָשִׁין וּמִיתוֹת תְּלוּיִין בָּהּ כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ, אֵלּוּ הֵן שֶׁבְּמִיתָה: שְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ; אָמַר: אֲנִי הוֹלֵךְ לָמוּת עַל יָדָהּ, אִם כֵּן מַה חֵפֶץ לִי בָהּ?

וַאֲמַר עֵשָׂו הָא אֲנָא אָזֵל לִמְמָת וּלְמָה דְּנָן לִי בְּכֵרוּתָא

וטעם הנה אנכי הולך למות. שבכל יום ויום הוא מסתכן בעצמו כאשר יצא לצוד שמא יהרגוהו החיות ויתכן שימות קודם אביו:

הנה אנכי הולך למות - בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות ואני מסוכן למות, למה זה לי להמתין חלק בכורה לאחר מיתת אבינו. כך פירש אבי הרב רבי מאיר מ"ס.

הוֹלֵךְ לָמוּת. בְּרוֹב הַתְּלָאָה וְהָעֲיֵפוּת:

הנה אנכי הולך למות ירושת ארץ ישראל תלויה בבכורה, והירושה אינה באה עד לאחר ארבע מאות שנה, כדכתיב וענו אותם ארבע מאות שנה. וכתיב ודור רביעי ישובו הנה, והואיל ואיני חי עד אותו הזמן היינו הנה אנכי הולך למות מה ריוח יש לי בה ומה אני מפסיד למכרה ולמה זה לי בכרה אם הייתי חי עד אותו זמן שאני בעצמי אירשנה לא הייתי מוכרה. ד״‎א הנה אנכי הולך למות בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים ששם מצויין דובים ואריות וחיות רעות ומסכן עצמי למיתה ולמה זה לי להמתין חלק הבכורה הראוי לי לאחר מיתת אבא שמא אמות תחלה.

הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת. הִסְכִּים לְדִבְרֵי יַעֲקֹב, כִּי נִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁבְּכַוָּנָה וְלֹא בְּמִקְרֶה יָזַד יַעֲקֹב נָזִיד, כִּי יָדַע שֶׁיָּבוֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהָיָה רְצוֹנוֹ לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ הַבְּכוֹרָה, וְלִטְעוֹן עָלָיו ״הֲרֵי אַתָּה הוֹלֵךְ בְּכָל יוֹם בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְחַיֶּיךָ תְּלוּיִן לְךָ מִנֶּגֶד, וְלָמָּה זֶּה לְךָ בְּכוֹרָה? כִּי בְּעֵינַי אַתָּה חָשׁוּב כְּמֵת בְּכָל יוֹם״. וְעַל כֵּן עָשָׂה תַּבְשִׁיל שֶׁל עֲדָשִׁים שֶׁעוֹשִׂין לְהַבְרוֹת אֶת הָאָבֵל, עַל דֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשׁ רַשִׁ״י בַּפָּסוּק (בראשית כז:מב) ״מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ״ - כְּבָר שָׁתָה עָלֶיךָ כּוֹס שֶׁל תַּנְחוּמִין. כָּךְ עָשָׂה יַעֲקֹב סְעוּדַת הַבְרָאָה עַל עֵשָׂו, לוֹמַר לוֹ ״הֲרֵי אַתָּה דּוֹמֶה בְּעֵינַי כְּאִלּוּ אַתָּה כְּבָר מֵת, וְלָמָּה זֶּה לְךָ בְּכוֹרָה?״ וְהוֹדָה עֵשָׂו לִדְבָרָיו וְאָמַר ״הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת״, וַאֲנִי קָרוֹב יוֹתֵר אֶל הַמִּיתָה מִן הַחַיִּים, אִם כֵּן לָמָּה זֶּה לִי בְּכוֹרָה. בְּמִלַּת ״זֶּה לִי״, הוּא כְּמַרְאֶה בְּאֶצְבַּע עַל דָּבָר שֶׁשַּׁיֶּכֶת בּוֹ הַבְּכוֹרָה גַּם בַּיּוֹם הַהוּא, וְזֶהוּ הָעֲבוֹדָה שֶׁהָיְתָה בַּבְּכוֹרוֹת.