מושם לפניו לאכול, אך הוא אומר: לא אוכל עד אם דיברתי דבריי, ולבן משיב: דבר. רש״י מבאר ש״אם״ כאן משמש בלשון ״אשר״ ובלשון ״כי״. רשב״ם מסביר שלאחר שראה העבד שהקב״ה הסכים על ידו, לא רצה להתעסק באכילה ושתייה תחילה, אלא למסור את שליחותו קודם. בפשט הפסוק, העבד מסרב לאכול לפני שימלא את תפקידו וימסור את בקשתו, מתוך נאמנות לאדוניו ותחושת שליחות. הכתוב מדגיש את דבקותו של העבד במשימתו: הוא מעדיף להשלים את דבריו על מטרת בואו לפני שיהנה מן הסעודה, ולבן נותן לו רשות לדבר.