בְּרֵאשִׁית כ״ב · ה׳

עד כה. כְּלוֹמַר דֶּרֶךְ מֻעָט לַמָּקוֹם אֲשֶׁר לְפָנֵינוּ. וּמִ"אַ אֶרְאֶה הֵיכָן הוּא מַה שֶּׁאָמַר לִי הַמָּקוֹם כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:

ונשובה. נִתְנַבֵּא שֶׁיָּשׁוּבוּ שְׁנֵיהֶם:

וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעוּלֵימוֹהִי אוֹרִיכוּ לְכוֹן הָכָא עִם חֲמָרָא וַאֲנָא וְעוּלֵימָא נִתְמְטֵי עַד כָּא וְנִסְגּוּד וּנְתוּב לְוַתְכוֹן

י"א איך אמר אברהם ונשובה, ואחרים ענו כי היה בדעתו להביא עצמותיו, ואברהם דחם בדברים כדי שלא יסורו עד שובו, ושלא ירגיש יצחק ויברח, ורז"ל אמרו שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים, ואם דברי קבלה נקבל ומדרך סברא אין זה נכון, שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה, ויהיה שכרו כפול משכר אביו שמסר עצמו ברצונו לשחיטה, ואין בכתוב מאומה על יצחק ואחרים אמרו שהי' בן חמש שנים, גם זה לא יתכן, בעבור שנשא עצי העולה והקרוב אל הדעת שהיה קרוב לי"ג שנים והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו, והעד שאביו הסתיר הסוד ממנו, ואמר "אלהים יראה לו השה" כי אילו אמר לו אתה העולה יתכן שיברח:

שְׁבוּ לָכֶם פֹּה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְחוּ בּוֹ וְשֶׁלֹּא יַטְרִידוּהוּ בַּעֲשׂוֹתוֹ הַזֶּבַח.

שבו לכם פה ירא היה פן יעכבוהו מלשחוט את בנו.

עם החמור נהג בהר בחומרא גדולה שלא נהג שם בהמתו.

[ונשתחוה ונשובה שלפי צורך השעה אפשר לשנות הדבור].

שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר. עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר, דְּאִם לֹא כֵן הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״יֵשֵׁב הַחֲמוֹר עִמָּכֶם״, וְלָמָּה עָשָׂה אוֹתָם טְפֵלָה אֶל הַחֲמוֹר? כִּי הַחֲמוֹר פּוֹעֵל בְּטֶבַע וְהֵמָּה חוֹטְאִים בְּרָצוֹן, עַל כֵּן עָשָׂה אוֹתָם טְפֵלָה אֶל הַחֲמוֹר.