זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כׇּל־זָכָֽר׃

ה׳ מפרש מהי הברית שיש לשמור: המילה של כל זכר. רש״י מבאר ש״ביני וביניכם״ מכוון לאותם שחיים עכשיו, ו״ובין זרעך אחריך״ לעתידים להיוולד, ושהמילה ״המול״ פירושה ״להימול״. אבן עזרא מסביר באותה רוח שהמילה ״המול״ היא שם הפועל. זהו הפסוק שמגדיר במפורש את סימן הברית - מצוות המילה - ומטיל אותה על כל זכר בזרעו של אברהם. הברית שנזכרה עד כה במונחים כלליים מקבלת כאן את ביטויה המעשי והגופני: חתימת הברית בבשר, המבדילה את זרעו של אברהם ומסמנת את קבלת עולה של הברית לדורות.