וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כׇּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כׇּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שׇׁמְעֽוֹ׃

הפסוק קובע שאם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום, והקים את כל נדריה או את כל איסריה אשר עליה, הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו. רש״י מבאר ש״מיום אל יום״ בא ללמד שלא תאמר מעת לעת, אלא שאין מפר אלא עד שתחשך. אבן עזרא מבאר ש״והקים״ פירושו שכבר הקים, ואחר כך פירש איך הקים אותם - בעבור שהחריש ביום שמעו. הפסוק קובע את גבול הזמן להפרה: אם הבעל שתק כל היום ולא הפר עד שקיעת החמה, שתיקתו מקיימת את הנדרים לצמיתות. רש״י מדייק ש״מיום אל יום״ מלמד שההפרה אפשרית רק עד סוף אותו יום ולא עשרים וארבע שעות מלאות. אבן עזרא מבהיר שהשתיקה ביום השמיעה היא שמקיימת את הנדר. הפסוק מלמד שכוח ההפרה של הבעל תחום ליום השמיעה בלבד: משעברה השקיעה בלא שהפר, איבד את יכולת ההפרה, והנדרים קמו ועומדים. כך מודגשת חשיבות מסגרת הזמן בדיני הנדרים - ההפרה אינה אפשרית לעולם אלא רק ביום שנודע לבעל על הנדר, ולאחר מכן הנדר מתקיים.